כש"סוס פרא תשע" התקרב לסופו, שאלתי את עצמי: איזה סרט זה? רוב הזמן הוא עובר כקומדיית חבר'ה, על שני מרגלים שנשלחו למשימה, אבל בעיקר מעדיפים להריץ צחוקים. עקרונית הוא גם אמור להיות מותחן ריגול, אבל גיבוריו לא מרגלים אחרי אף אחד. בשלב מסוים הוא נהיה לסוג של מערבון שמתרחש דווקא באיי הפסחא הירוקים ושטופי השמש, כשרק סצנה אחת מתוכו מתרחשת במדבר המערבוני והצחיח. אז בפני מה אנחנו עומדים? בפועל, זאת שאלה כל כך מיותרת כשהתשובה פשוטה ומובנת מאליה: זה פשוט סרט מאוד טוב.
אנחנו בראשית שנות השבעים, מלווים שני סוכני CIA: כריס (ג'ון מלקוביץ') ולי (סם רוקוול). כריס הוא מתנקש בשירות המדינה, אבל הוא לא ג'יימס בונד: הוא יותר כמו הקולגה הזקן ביותר שלך, שרק רוצה לנוח ולהתמסטל, ובעיקר אין לו עניין לשמור על הפה שלו, בין אם מדובר בסוגיות של בטחון מידע או בהפרה בוטה של כללי התקינות הפוליטית הבסיסיים. לי, חברו הצעיר, בעיקר מנסה להיות לו לפילטר. הם מוצבים בסנטיאגו, בירת צ'ילה, שם הם מתכננים בהוראת ארגון הביון שמעסיק אותם את ההפיכה הצבאית שתהפוך את המדינה הדרום-אמריקאית לרפובליקת בננות עקובה מדם.
יחד הם יוצאים לנפוש באיי הפסחא, לכאורה כדי לראות את הנופים היפים ואת הפסלים שאמורים להיות אטרקציה תיירותית מפורסמת, אבל בפועל, לסוכן ה-CIA לי יש משימה סודית: עליו לחסל את כריס. ואנחנו נופתע מאוד כשנגלה מי הזמין ממנו את החיסול הזה.
וכל זה אושר גדול.
על האופרציה הזאת אחראי הבמאי, התסריטאי והמחזאי מרטין מקדונה. הלהיט הכי גדול שלו במחוזותינו הוא "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", אבל עלינו להודות לו גם על מותחני הפשע "ברוז'", "שבעה פסיכופטים", והמשל האירי "רוחות אינישרין" (ובעיני, ההישג הכי מרשים שלו עד היום הוא הזוגיות שלו עם פיבי וולר ברידג', הלוא היא "פליבאג"). מקדונה כבר קנה לעצמו שם כאחד שאוהב ללכת על הציר שבין האחים כהן לקוונטין טרנטינו, עם קומדיות פשע פילוסופיות שבהן הגנגסטרים מעדיפים לאכול את הראש לפני שהם ישלפו את האקדח ויתחילו לירות. לא תמיד זה עובד עלי, אבל במקרה הספציפי הזה מקדונה שיחק אותה.
ראשית, זה פשוט אחד הסרטים המצחיקים שראיתי השנה. הוא אמנם מהורהר ומורבידי מכדי להיספר כקומדיה, אבל מקדונה מגיע כאן לשיא כאמן דיאלוגים, עם היכולת לנוע מהמטופש ("עם גבינות כמו שלנו, לא פלא שהפסדנו בווייטנאם") למרושע ("אני רצחתי אנשים במדינות שאתה אפילו לא יודע לאיית את שמן, כמו צ'כוסלובקיה"), ולגרום לכל זה להישמע אורגני בפה של כוכביו.
וזאת הנקודה שבה הסרט באמת נהיה לצפיית חובה: ג'ון מלקוביץ' נותן בסרט הזה תפקיד ששווה את הנסיעה עד בית הקולנוע ואת מחיר הכרטיס גם. מלקוביץ' הופך את כריס לדמות חד פעמית, כזאת שהייתי שמח לראות גם בעוד סרט או שניים. מדובר באיש שיודע שימיו ספורים, ובמקום להתאבל, מחליט שיגיד מה שהוא רוצה: הוא יתגרה בשותף שלו ויצחק על אשתו הבוגדנית, יפלרטט עם בחורה שצעירה ממנו ב-50 שנה, אפילו יתרברב במעורבות שלו ברצח הנשיא קנדי (הסרט הזה מתמסר לקונספירציה הזאת מדקות הפתיחה שלו, זאת בדיחה חוזרת מטריפה).
בקלילות של מי שעושה את זה כל חייו, מלקוביץ' מציג גבר מלא כאב, חרטה ואשמה שמתעקש ליהנות מכל רגע של ימיו האחרונים. כמובן שגם סם רוקוול וסטיב בושמי (בתפקיד המפקד הנרקומן של השניים) עושים עבודה מוצלחת, אבל מלקוביץ' גונב להם את ההצגה בלי להזיע. אם זה תלוי בי, האוסקר שלו כבר עכשיו.
הוליווד כבר לא מפיקה הרבה סרטים שמבקשים לגרום לנו לחשוב בלי להתנהג כאילו אנחנו בשיעור חברה. "סוס פרא תשע" מצליח ללכת על הגבול הדק שבין "חכם" ל"מתחכם": הוא פילוסופי בלי לטרחן, פוליטי בלי להצטדק ולהטיף, מלא במלל ורפרנסים בלי שנרגיש כאילו הוא מדבר מעל הראש שלנו. "סוס פרא תשע" לא מתעקש שנחשוב שהוא עד כדי כך חכם, וזה מה שהופך אותו לסרט מבריק.
אמנם הקצב האיטי שלו עשוי לעייף חלק מהצופים (ובאמת עדיף לנסות לתפוס הקרנה מוקדמת שלו), ויש בו מעט מאוד אקשן ומתח בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט על שני סוכני CIA, אבל זה לא עיקר הסרט: אנחנו פה בשביל שני החבר'ה האלה והדינמיקה שלהם. עם דיאלוגים כמו של מקדונה ועם שחקנים כמו מלקוביץ' ורוקוול, לא צריך יותר מזה.
עקרונית, לא יזיק לדעת קצת על ההיסטוריה של המעורבות האמריקאית בדרום אמריקה של שנות השישים והשבעים, אבל לא על זה הסרט. הוא אמנם משחק עם כמה ז'אנרים שונים, אבל בסופו של דבר זה פשוט סרט על שני חברים שדרכם עומדת להיפרד, ועל גבר אחד שעשה שורה של דברים איומים ונוראיים בשם המדינה שאותה הוא שירת, יודע שיום הדין שלו קרב, ורוצה מחילה בלי ליפול על ברכיו בתחנונים. זה היה יכול להיות מאוד עצוב אם זה לא היה עד כדי כך מצחיק, אבל למרבה המזל, זה באמת פשוט סרט מאוד מצחיק. ואם על זה לא מרוויחים סבב מחיאות כפיים, אני לא יודע על מה כן.
4.5 כוכבים