כולם מדברים עכשיו על קורמק מקארתי, המחבר של "לא ארץ לזקנים", שהפך בקולנוע ל"ארץ קשוחה" (כי השורש ק.ש.ח מביא אנשים לקולוע בניגוד לשורש ז.ק.ן). כולם מדברים על "הדרך" (אני באמצע. בינתיים די מדהים ומדכא להפליא) וכולם מדברים על המינגוויי החדש; גדול הסופרים האמריקאים של ימינו. פסימיסט חסר תקנה שחי בעולם ללא אלוהים, שכולו שפה חסכנית ואמריקנה מרירה.
"לא ארץ לזקנים" הוא ספר ענק. הוא כל מה שכולם אומרים ויותר מזה. הוא שונה מהסרט כי באופן חד משמעי ברור בו שאנטון שיגור הוא מלאך המוות; ברור בו גם שלואלין מוס הוא אדם הרבה פחות מוסרי ונאמן; עד כמה שזה משונה לומר, יש בו אפילו עוד פחות חמלה. הוא מהספרים האלה שאתה קורא, נאנח בייאוש בסופם ותוהה באיזה מין עולם אנחנו חיים. ויותר מזה - איך לכל הרוחות אפשר יהיה להעביר אותם כמו שצריך לקולנוע.
הסרט
ואז באים יואל ואיתן כהן ומראים לך שאפשר לעשות הכל. העיבוד שלהם מדויק כמעט בשלמותו למקור של מקארתי (את סצינת הירייה בכלב הם הוסיפו, דברים אחרים הם ערפלו או השמיטו, אבל זה ממש בקטנה). הביצוע עצמו מרשים, כשכל המדבריות שדמיינת הופכות לממשיות, הדם משפריץ לכל הכיוונים, חוסר האונים ומוג הלב של השוטר נשארת במקומה והרחמים לא מגיעים בשום שלב. מה שכן, בחיים לא חלמתי שאנטון שיגור יהיה מפחיד כמו חוויאר בארדם.
