כחודש אחרי שהחלה, כבר ברור שמחאת האוהלים היא לא רק אירוע חברתי היסטורי, אלא גם כאפת ההשכמה הגדולה ביותר שקיבלה התרבות הישראלית ב-25 השנים האחרונות, כולל זמנים של מלחמות ופיגועים. מכל פינה ניבטים אמנים שמגיעים להזדהות ולנגן, כאילו היו להקות צבאיות שבאות לחזית. וואלה! תרבות מביאה לכם סיכום תרבותי של השבוע שהיה במאהל עם האירוע הכי מרתק שלו - ההופעה של הבילויים המאוחדים ברוטשילד, אלו ששרו ב"באב אל ואד" שהם לא באו לעשות שמח, ויצא שהם עשו זאת. מאוד.
צילום: מיכל ממן
הבית של האמנות
המיקום של המאהל באזור ממותג כמו שדרות רוטשילד הזמין פרץ יצירתיות אורבנית מבורך, שהתבטא בשלל עבודות לאו דווקא מוזיקליות. גם הגרפיטי חוגג ויש לתאר שמי שיהיה לו זמן לראות מה קורה בלונדון, יקבל השראה גם משם.
סינמה מאבק
אחרי המוזיקה, הקולנוע הוא המרוויח הגדול של המחאה החברתית, בזכות הקרנות המוניות בשדרות רוטשילד של סרטים רלוונטיים. מיטב הקולנוע הדוקומנטרי והעלילתי בישראל הגיע לשם, מ"המדריך למהפכה" של דורון צברי ועד הקולנוע הראשוני של ג'אד נאמן, חתן פרס ישראל.
שירת הנונ-סטיקר
המחאה והאופי המתפרץ שלה השתלב היטב גם עם הסקס-אפיל של השירה נוסח קבוצת גרילה תרבות (בה נמצא גם מתי שמואלוף שבתמונה שצולמה במאהל שבלוינסקי בתל אביב ולצידו תהל פרוש), שהגיעה למאהלים גם בתל אביב וגם מחוצה לה. האירועים האלו חשובים, כיוון שהם מביאים קהל שהוא לאו דווקא קהל היעד הקלאסי של עולם השירה ומחברים אותו מחדש למילים והקצב שלהן.
E של שפיות
לצד ההופעות שכבר נחשבות סטנדרטיות, ההקרנות שבסך הכל מביאות את הסרטים כמו שהם והאמנות החדשה, המחאה החברתית הביאה ליוזמות מקוריות ומפתיעות, שמתקשרות לאג'נדת השינוי החברתי. העורך והשדרן לאון פלדמן למשל, הביא קבוצת מוזיקאים לשדרות רוטשילד כדי שכולם ינגנו ביחד, באותה השעה, את התו E, לציון אי של שפיות.
עכשיו אני
יחד עם הבילויים ואהוד בנאי, ההופעה הבולטת של השבוע היתה של ארקדי דוכין, שמשכה אליה קהל רב יחסית ועוררה עניין בשל דבריו של דוכין בראיון לוואלה! תרבות, שם אמר כי הוא לא מתכוון להגיע. זו כוחה של המחאה החברתית הנוכחית - בין אם בבוטות או סתם לפי הבון טון, היא מוכיחה שגם אמנים הם בני אדם, שמסוגלים להשתנות כשהם רואים משהו שהוא גדול מהם.
