כשאני חושבת על מה נשתנה אצלי מאז 7 באוקטובר, אני קודם כל מנסה להיזכר מה היה לפני. עד 6 באוקטובר היה לי הסכם עם עצמי: כשמגיע הבוקר אני לא נוגעת בטלפון עד אחרי התפילה. ומאז שהאחים שלנו נמצאים בשבי, בכל בוקר אני מצפה להם שיבואו. איך שהעיניים נפקחות אני נכנסת לאתרי חדשות כדי לראות אם יש חס ושלום "הותר לפרסום" חדש, או שסוף-סוף הגיעה בשורה טובה: כולם חוזרים, והם בחיים.
ב-7 באוקטובר הכל השתנה. חומת ההגנה שהתהדרנו בה נפרצה כלא היתה. אני מתהלכת בתוך הבית שלי, בתוך העיר שלי, במדינה שלי, ומרגישה שבכל רגע עלול לקרות משהו. לא מוגנת. חשופה.
אני מתהלכת בתוך הבית שלי, בתוך העיר שלי, במדינה שלי, ומרגישה שבכל רגע עלול לקרות משהו. אבל לצד הפחד הגדול, בתוך החושך הנורא הזה זכיתי לפגוש אנשים מדהימים. לפגוש אותנו, את עם ישראל האמיתי
אבל לצד הפחד הגדול, בתוך החושך הנורא הזה זכיתי לפגוש אנשים מדהימים. לפגוש אותנו, את עם ישראל האמיתי. לפני הדעות השונות, לפני הפילוגים, עמוק מתחת לכל זה - מסתתר הקשר הכי חזק בינינו. הרגשתי אותו נרקם ומתהדק עוד יותר בביקורים בבתי החולים, אצל משפחות החטופים והמפונים, ובעיקר בניחומי אבלים. אחרי שהמשפחות איבדו את היקר להן מכל, כל מה שהן מבקשות הוא להרגיש שהמוות הזה לא היה לחינם. שהבן שלהם שנפל, שהילדה שלהם שלא חזרה מהמסיבה, ייזכרו לעד כמי שנרצחו בשל היותם יהודים. נרצחו כי רצינו לחיות כאן, על האדמה שלנו. והם מבקשים, יותר מהכל, שנתאחד.
מה נשתנה בחצי שנה: פרויקט מיוחד בוואלה
- יצאתי מהממ"ד - ונחרדתי: מה נשתנה אצל עמית פרקש?
- הארץ היא כמו קלף חרוך בקצוות, ואנחנו כתובים באמצע: מה נשתנה אצל דני רובס?
זו היתה ההזדמנות שלנו, האמנים, לתת חזרה האהבה שאנחנו מקבלים מהקהל לאורך כל השנים. זכיתי להתאהב במקצוע שלי מחדש, להבין שיש מקום שבו המילים נגמרות ורק המוזיקה יכולה להיכנס. לראות שהיא באמת רפואה אמיתית ללב.
יש דבר אחד שהייתי רוצה לקחת הלאה: להבין, בנקודה העמוקה שלי, שכשאנחנו מאוחדים - שום כוח בעולם לא יכול עלינו.