מאת הלית לוי
בסוף השבוע שעבר, בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, הודיעה תנועת "ארבע אימהות" על התפרקותה. התנועה הודיעה כי המטרה שלשמה הוקמה הושגה. אולם אורנה שמעוני, המזוהה ביותר עם המאבק בעד הנסיגה, לא פורשת מפעילות.
השבוע יצאה עם סטודנטים מכל הארץ למושבי הצפון. הם נפגשו עם תושבים ושמעו בעיקר על הבעיות הקיומיות שנדחקו על ידי שאלת הנסיגה והחיזבאללה. מלווה כמעט באותה רוח קרב, תוצר השכול הפרטי שלה, ניסתה להירתם למאבקם. "המצב בצפון לא טוב מבחינה כלכלית ווחברתית, ואת זה היציאה מלבנון לא שינתה", היא אומרת. היא מנסה להיות לתושבים לאוזן קשבת, "ויותר מזה, להביא לתוצאות". וכבר היא ממהרת לדבר על עידוד המגורים במקום, בניית פארק תעשיות היי טק, ("הרי המרחק הוא לא רלוונטי בתחום") ועל פעילות בקרב בני הנוער.
שמעוני מודעת לתחושת המיצוי המלווה אותה בתקשורת, מכירה כבר את המשפט "סיקרנו אותך מספיק". במשך תקופה ארוכה פעלה במטרה להביא את לבנון לדיון ציבורי אמיתי. "נכון שפעלתי ממקום של שכול, אבל הפעילות נעשתה באופן רציונלי לחלוטין. כדי להעביר את המסר נאלצתי לחפש גימיקים, כדי שיסקרו, שיופעל הלחץ, שיווצר הסחף".
ש:לא הגיע הזמן לנוח, עכשיו שצה"ל יצא מלבנון?
"מצד אחד כן. נגמר לי הכוח ואני עייפה. אבל מאידך, לא. דברים עדיין צריכים להעשות".
שמעוני חוזרת ומדגישה כי באופן רשמי מעולם לא הייתה חברה בארבע אמהות. הדגש נובע מביקורת ואכזבה על הדרך שבחרה התנועה. לישיבה, בה הוכרז פירוק התנועה, לא הגיעה ואף לא הוזמנה. לדבריה (שמסגירים מרמור קל) לא עלתה כלל האפשרות להעביר לה את יתרת הכספים שנותרה בקופת העמותה, למרות המשך פעילותה.
יום הנסיגה מלבנון לווה אצלה, כמו אצל מאות משפחות, בהרבה דמעות. שמחה לא הייתה. בנה של שמעוני, אייל, נהרג בלבנון בספטמבר 97', מפגיעת טיל ישירה בטנק שלו. "ביום הנסיגה ירד השכפ"ץ הזה ששמתי על עצמי, שלא יראו מה באמת כואב. ביום הזה, במיוחד, נשברתי. בכיתי הרבה".
ש:הפעילות בצפון זו הדרך לחיות עם השכול, עם אייל?
"אייל אהב את הצפון ואת השירות בלבנון, והאמין בו. אבל אני לא רואה בזה צוואה שלו, אני לא מתיימרת לחשוב מה הוא היה אומר או חושב".
את עיקר מאמציה היא משקיעה כעת בגיוס תרומות והקמת אתר זיכרון לבנה, בדמות בית לנכי צה"ל שאמור לקום באשדות יעקב, וחסר באזור. במקביל היא ממשיכה לעסוק בגינון, עיסוק שגם אותו מצאה לאחר מות בנה. שמעוני היא זו שהקימה את אתר ההנצחה לשבע הילדות שנרצחו במחניים, סמוך לגבול הירדני. "הרבה שכול ומאבקים יש בחיים שלי", היא אומרת, והעובדה כי אחד לפחות הצליח - לא מספקת. על כן במקביל להכרזה החד משמעית "אני לא מתפרקת", מודה שמעוני כי המסעות שניהלה לא שמחו אותה. "כל ואקום מתמלא בכאב ובגעגועים לילד הקטן שלי". היא אומרת. "ושום דבר לא משנה את זה".