
בין אפריל 1933 לספטמבר 1935, הוצאו בהדרגה היהודים מחיי הכלכלה והתרבות הגרמנים.
ב- 1 באפריל 1933, הוטל חרם כללי על בתי המסחר היהודים, וכשבוע לאחר מכן הועבר החוק האנטישמי הראשון. היה זה הצו "לשיקום המשרות הציבוריות", אשר סילק את היהודים מן המשרות הציבוריות, ותפקידי ההוראה בבתי הספר והאוניברסיטאות.
אט אט, סולקו היהודים מכלל המשרות המקצועית.
ב-20 במאי 1933, שרפו הנאצים ספרים ליברלים וספרים פרי עטם של סופרים יהודים. בד בבד הוטל איסור על הפצת ספרות ואמנות יהודית ורכוש יהודי הוחרם.
התעמולה הנאצית בראשות גבלס עשתה דה-הומניזציה של היהודי, בהציגה אותו כגנב ורוצח תינוקות בקריקטורות מזעזעות, בסרטים דוגמת "היהודי זיס", ובהמשילה את העם היהודי למיני חיות מרתיעות.
ב- 21 במאי 1935, סולקו היהודים מן הצבא.
נקודת השיא של שנים אלו חלה ב-15 בספטמבר, כאשר בעיר נירנברג בגרמניה, התכנס קונגרס המפלגה, והוציא צוים אשר נודעו כ: "חוקי נירנברג". חוקים אלו שללו מן היהודים את האזרחות הגרמנית ואסרו נישואים בין יהודים לארים. תהליך האמנציפציה היהודית, אשר החל במאה ה- 19, הופסק ביום אחד.
עם סיפוח אוסטריה וצ'כסלובקיה הוחלו חוקי הגזע גם בארצות אלו.
ב-7 בנובמבר 1938 הרג הרשל גרישפאן היהודי את מזכיר השגרירות הגרמנית בצרפת - ארנסט פון ראט. בתגובה התחולל בגרמניה פוגרום שנודע לימים בשם "ליל הבדולח"; בין ה- 9 ל- 10 בנובמבר נשרפו בתי-כנסת, בתי מגורים וחנויות של יהודים. מעל מאה יהודים נרצחו באכזריות. דמי הביטוח אשר הגיעו ליהודים שרכושם נפגע, הוחרמו על ידי השלטון הנאצי.
ב- 12 בנובמבר 1938 הוצא צו לסילוק הגורם היהודי מן הכלכלה הגרמנית. הצו אסר על היהודים לעסוק במסחר עצמאי, לפרסם מוצרים מעשה ידיהם, ולאייש תפקידי אדמיניסטרציה ובה בעת, נשללה מהם האפשרות לקנות מצרכי מזון בסיסיים. כל חוזי התעסוקה והמסחר עליהם היו חתומים יהודים, בוטלו.
השאיפה העיקרית של הנאצים בתקופה זו היתה הגליית יהודי גרמניה.
אולם עם הפלישה לפולין ופרוץ המלחמה חלה תפנית במדיניות הנאצית כלפי היהודים. בין 1939-1941 רוכזו מעל שלושה מיליון יהודי פולין בגטאות והועסקו בעבודות כפייה.
באביב 1941, משהבין היטלר כי לא יוכל להגלות את מיליוני היהודים בגרמניה ובארצות הכבושות, הוציא צו בעל-פה, הריהו: "הפתרון הסופי לבעיה היהודית".
בקיץ, החלה בניית מחנה ההשמדה הראשון בחלמנו, ליד העיר לודז'
(Lodz) שבפולין. המחנה החל פעולתו ב- 5 בדצמבר 1941.
עם התקדמות הכוחות הנאצים מזרחה, נרצחו מאות אלפי יהודים בירויות, ונזרקו לקברי אחים, אותם חפרו הם עצמם מבעוד מועד; כך קרה בבאביאר, באודסה, בפונאר ועוד. כאשר נכבשו מדינות המערב, נעקרו היהודים ונשלחו מזרחה לגטאות ומאוחר יותר, למחנות הריכוז.
על תהליך העברת יהודי המדינות הכבושות הופקד אדולף אייכמן.
על תכנון ואירגון מערכת ההשמדה הופקד ראש הגסטאפו (המשטרה הנאצית), היידריך.
ב- 20 בינואר 1942, כינס היידריך ועידת נציגים בואנזה, פרבר של ברלין. בועידה נבחרו חברי מפלגה שתפקידם: ליישם את "הפתרון הסופי". לא נשתמרה כל פקודה כתובה להתחלת תהליך ההשמדה, אך בואנזה נקבעו ותואמו התכניות לרצח העם היהודי.
במחנות נבנו תאי גאזים (הגאז בו נעשה שימוש היה ציקלון B), ומשרפות לגוויות.
אל המחנות הובאו יהודים מרחבי אירופה הכבושה. רבים מתו בדרך. עם הגיעם למחנות ההשמדה, עברו היהודים סלקציה - מי לחיים ומי למוות. לחיים נבחר מי שהיה כשיר לעבודה, הללו הועסקו בהפעלת הממחנות, ולבסוף, משהחל להדרדר מצבם הבריאותי, נרצחו גם הם.
עם החלשותה של גרמניה, החלה השמדה מאסיבית של היהודים, ובמקביל, הושמדו מסמכים אשר נשאו עדות לזוועה. עם התקדמות כוחות בעלות הברית בפולין, החלו צעדות המוות, בהן נספו רבבות.
מספר היהודים אשר נרצחו על-ידי הנאצים נאמד בכששה מיליון.