באחד בדצמבר 1955, סירבה נוסעת שחורה בשם רוזה פארקס לוותר על מושבה באוטובוס במונטגמרי לנוסע לבן. פארקס נעצרה וחוייבה בתשלום קנס.
בתגובה נערכו פעילי זכויות אדם בעיירה להחרמת רשת האוטובוסים העירונית. קינג הנהיג את החרם, שערך 382 יום, עד שהטיל בית המשפט העליון של ארצות הברית על מדינת אלבמה לבטל את החוק אשר הגביל נוסעים שחורים לישיבה במקומות מסומנים.
המאבק הפך את קינג לאחד ממנהיגי המאבק לזכויות אדם בארה"ב. הוא הקים את "תנועת השוויון" והחל לסייר ברחבי ארה"ב.
בנאומיו קרא קינג למאבק לא אלים למען שוויון, ובנקיטת אמצעים של חרם והפגנות שקטות.
במסגרת המאבק נהג לשבת במסעדות "ללבנים בלבד" בדרום, ולשבת במושבים "ללבנים בלבד" על אוטובוסים במחוזות בהם היתה קיימת עדיין הגבלת מושבים.
ב-1958 נעשה נסיון התנקשות ראשון בחייו של קינג, על ידי מתנקשת אשר אושפזה, לאחר מעשה, בבית חולים פסיכיאטרי.
בסתיו 1963 אירגן הפגנה נגד קיומן של מסעדות "ללבנים בלבד" בעיר בירמינגהם שבאלבמה. משטרת אלבמה תקפה את המפגינים וקינג וכ- 3000 מפגינים נוספים נעצרו.
קינג ותומכיו שוחררו לבסוף, לאחר שדעת הקהל העולמית דרשה התערבותה של ממשלת ארה"ב בעניין.
ב- 1963, העביר הנשיא קנדי, אשר נבחר כשנתיים שנים קודם לכן, את חוק זכויות האדם. בתגובה אירגן קינג את המצעד אל וושינגטון בו השתתפו כרבע מיליון מפגינים. נאומו של קינג באותו מעמד הוא אחד מן הנאומים המפורסמים שנישאו מעולם.
בדצמבר 1964 הוענק לקינג פרס נובל לשלום.