א’ כמו אלטרנטיבי

ייתכן שהציניות במקום וזהו עוד ניסיון 'מילניומי' למצוא את הרוח והשלווה. אבל באותה מידה ייתכן שמדובר בנטישה הדרגתית, מתוכננת של לא מעט הורים שיכולים להרשות לעצמם לבחור את מערכת החינוך עבור ילדיהם.

קבוצת הורים ממרכז הארץ הקימה לפני כשנתיים את בית הספר 'עתיד', הפועל ברוח מייסד כת הסיינטולוגיה, רון הבארד. ההורים, שהקימו את בית הספר יחד עם חברי העמותה לחינוך מתקדם, ביקשו לתת לילדיהם חינוך הפועל בשיטות אותן ייסד הבארד. שלא כפי שניתן היה לחשוב, לא מדובר בבית ספר משיחי, המטיף לחיים בכת. למעשה מחצית מ- 110 התלמידים שלומדים במקום אינם שייכים לסיינטולוגים.

הילדים, מגילאי שנתיים ועד 11, מגיעים לבית הספר המשופע בעצים, צמחים וחיות, מתל אביב, חולון נווה צדק וגבעתיים. חומר הלימוד צמוד לתוכניות הלימודים של משרד החינוך, שגם מפקח על התנהלות בית הספר. המורים הם בעלי תעודת הסמכה ממשרד החינוך. לדברי יו"ר העמותה, יפעה שפירא, ייחודו של בית הספר הוא בדרכי ההוראה ובנושאים המתווספים לחומר הלימוד. כמובן שאין מבחנים, וגם על הציונים ויתרו. אנגלית, חשבון ולשון יש כמו כל בית ספר אחר. אבל בעתיד יילמדו גם 'ללמוד איך ללמוד', קורס תקשורת – לא מדיה אלא תקשור. כמו כל בית ספר המבקש ליצור חינוך אלטרנטיבי, שכר הלימוד בהתאם. 1,250 שקל לחודש!!! שפירא מקווה כי השנה ירד שכר הלימוד, בעקבות החלטת משרד החינוך לתקצב את בית הספר. "לקח לנו שנתיים לקבל את הרישיון", היא אומרת בלא מעט גאווה.

בבית הספר "גיבורי ישראל", בשכונת יד אליהו בדרום תל אביב, החלו בשנה שעברה בלימודי מדיטציה לילדים, למורים ולהורים. לא להתבלבל - התלמידים לא יושבים בעיניים עצומות וממלמלים מנטרות. הם כן עושים רייקי ולומדים לשוחח על הבעיות שלהם. בהתחלה התלמידים צחקו, אחר כך התרגלו ואפילו אהבו את השיעורים. חוץ משיעורים אלו, נפתח כל יום ברבע שעה של שקט, בה התלמידים מקשיבים למוסיקה קלאסית וכותבים ב"מחברת המחשבות", מחברת שכבר חשפה כמה וכמה מצוקות קשות של תלמידים שאולי לא היו נחשפות בדרך אחרת.

את התוכנית שמכונה בבית הספר "דגש על רגשות התלמידים", ירשה המנהלת החדשה, כרמלה מרוז, מהמנהלת הקודמת, חני ריצ'רדסון: "חיפשנו דרכים אלטרנטיביות להתמודד עם בעיות של אלימות וחוסר קשר עם ההורים. הרגשנו שבשיטה הרגילה הילדים לא מצליחים להביע רגשות ולהשתחרר". המחנכת חווה בן צבי, מספרת כי בניגוד למצופה לגבי האוכלוסייה "כאן היה קל יותר להתחבר לזה דווקא בגלל שהיא אוכלוסייה מסורתית והיא מתחברת לרוחניות הזו".

השיעורים עצמם התקיימו במשך שעה בשבוע ומעבר לדיון בכיתה על רגשות ומחשבות נעשים גם תרגילי רייקי ודמיון מודרך בחדר חושך שעוזרים לילדים להיפתח ולהירגע.

ליאב בן דור, בת 11, השתתפה בשיעורי מדיטציה: "זה עזר להירגע במשך היום, אבל למחרת הלחץ כבר חזר", השיעורים עצמם היו כייף "היה חשוך, ושקט וריח של קטורת. כל אחד שקע במחשבות שלו ואפשר לנוח". בקיצור היה נחמד, אבל לא להיסחף. ליאב לא הייתה רוצה שהשיעורים יהיו כל יום או ישנו לחלוטין את מסגרת בית הספר. אמה של ליאב, אורית, השתתפה בעצמה בסדנאות המדיטציה שבית הספר מציע להורים, כדי שיראו מה הילדים עוברים: "זה נותן לילדים שלנו הרגשה שהם יכולים להגיע לשקט הנפשי שלהם. חשיפה למשהו חדש, לשפה חדשה".

ואת לא חוששת שאולי שוטפים לילדים את הראש עם כל מיני מיסטיקות?
"להיפך, הלוואי שאפשר היה לתת להם את זה כל יום. מצד שני, זה הרבה יותר קשה להורים. אם עכשיו אני צועקת עליה, ליאב ישר אומרת לי שבבית הספר לימדו אותם לא לצעוק. הפתיחות הזו יוצרת הרבה יותר דברים שצריך להתמודד איתם".

בבית הספר החדש בקיבוץ העוגן לקחו את הפתיחות הזו כל כך רחוק שאולי כבר אי אפשר לקרוא לזה בית ספר. מדובר במסגרת לימודית ל-25 תלמידים, בגילאי ארבע עד שמונה, שילמדו בקבוצה אחת את כל מה שהם ירגישו שהם רוצים ללמוד, ורק את זה. מבנה ששימש בעבר כבית ילדים הופך בימים האחרונים, בידיהם של ההורים, לארמון צבעוני שכל חדר בו מוקדש לתחום אחר: החדר הירוק הוא חדר המוסיקה, החדר הסגול הוא חדר הרעש, החדר הכחול הוא חדר השקט, החדר הצהוב הוא חדר הקריאה והכתיבה, ויש ועוד. כל יום יפתח וינעל בכינוס של כולם, ובאמצע הילדים יהיו חופשיים להתנסות בכל מה שהם רוצים.

בית הספר הוקם על ידי עמותת הורים שקראה לעצמה "ילדי האדמה". שי אור, שמתחמק מתואר המנהל (אבל זה התפקיד שלו): "היה ברור לכולנו מה אנחנו לא רוצים: שיפוטיות, הזנחה רגשית, מאבק ותחרותיות, מסדרונות אפלים, כיתות ענקיות". אין ספק, אומרים כל ההורים, זה גם תיקון בשבילנו: "ההורים שלנו לא אשמים במערכת החינוך שהייתה לנו. הם היו מסורסים בעצמם. אבל מתוך הדור הזה צמחו אנשים שאומרים 'זאת לא הדרך שלי'", אומר שי. מולי סמואלוב, בונה תופים במקצועו מוסיף: "דרך בית הספר אני אומר מה חשוב לי בחיים: סובלנות, אינדיבידואליזם, הרבה מקום להתחבר לעצמך ולהבין מה טוב לך בחיים. בית הספר הזה הוא מקום של שמחה, מקום של אמפטיה וחמלה".

"ילדי האדמה" מושפעים משיטת אמיליה רג'יו, עיירה באיטליה בה כל מערכת החינוך פועלת לפי הגישה שניתן ללמוד על הילד רק מעצמו, אין שום תיאוריה, או אדם, שיכול ללמד על הילד יותר ממנו עצמו. תפקיד המורים הוא רק לכוון. "היום תפישת המורה השתנתה. הוא לא מקנה יותר ידע אלא רק מפנה את התלמיד אל מקורות הידע. המורה צריך יכולת הסתכלות לתוך הנשמה של הילד, ולא לנסות ולהשוות את הקו לילדים אחרים", אומרת רינת משיח-הריסון, שעיצבה את בית הספר, תוך כדי צביעת השקעם בתכלת. 50 הורים ישלמו 1300 שקל מדי חודש בשביל החינוך של ילדם. "אבל זה לא בגלל שאנחנו משפחות עשירות", אומר שי,"זה רק עניין של סדרי עדיפויות. בגלל שאין לנו תמיכה ממשרד החינוך אנחנו נעשים אליטיסטים בעל כורחנו".

מה חושבים במשרד החינוך על היוזמה? שי אומר שמשרד החינוך הוא עקר, "הוא מערכת. איך אפשר לקשר בין מערכת פוליטית-ציבורית לבין השאלות שהילדה שלי שואלת? למדנו שכדי שמוסד יקבל אישור הוא צריך להיות קיים, ואז הוא מקבל את האישור. וזה מסר מאוד חשוב להורים: קודם תתחילו, אחר כך כבר תקבלו אישור".

וההורים שהתחילו אכן מאוד מעורבים. זהו אולי האיפיון הבולט ביותר של בית הספר, כל הורה התחייב ללמד בו לפחות פעם בשבועיים. רינת תלמד פעילות פיזית "אבל לא דרך תחרותיות והישגיות כמו שנהוגים בספורט בבתי ספר רגילים". מולי יילמד שבטים, לא שיש לו ממש מושג בינתיים מה זה: "בשבטים יש המון מן הפשטות של המלאכה והחיים: בישול, הקמת מגורים, מוסיקה. אין לי עדיין מושג על השבטים, אבל אני אלמד בעצמי כדי ללמד את הילדים".

עם כל הכבוד, יש כבר לא מעט בתי ספר פתוחים, דמוקרטים ואחרים לסוגיהם. במה שונה מהם בית ספר הזה? רינת: "כאן לא כולם שווים. אצלנו הילד הוא ילד והמבוגר הוא מבוגר שאחראי עליו, מתוך השקפה שאין להעמיס על הילד את ההחלטות של המבוגר. מהסתכלות שלנו על בתי ספר פתוחים בארץ נראה לנו שהילדים מקבלים שם יותר מדי חופש והולכים לאיבוד. לנו בבית הספר יש אחריות לגרות את הילדים לגלות סקרנות ועניין". בבית הספר יהיו שתי מורות ומורה והלימוד יהיה דרך פרוייקטים: לימוד קריאה רק כדי לקרוא משהו שמעניין, לימוד חשבון רק כדי להבין איזה עיקרון מתמטי, לא סתם את לוח הכפל.

גם אתם בסופו של דבר אומרים לילדים מה לעשות.
שי: נכון, אבל אנחנו, בניגוד להורים שלנו, לא אומרים להם שזה מה שנכון.
ואם הילדה שלך תרצה ללכת לבית ספר רגיל?
בפעם הראשונה בשיחה שי שותק. להרבה זמן. עד שהוא אומר: "אני אסכים לה, אבל אני לא מאמין שהיא תרצה".