הובס הוא מייסד מסורת "האמנה החברתית", אשר משתייכים לה הוגים פוליטיים רבים.
חשיבותה העיקרית של מסורת זו היא בקביעה כי סמכותו של הריבון נובעת מהסכמת נתיניו, ובהנחה כי בני האדם שווים מטבעם.
הובס מתחיל דיונו בהעלאת מספר הנחות אודות טבע האדם והמצב הטבעי (הטרום-מדיני). מן הדיון עולה, כי נוכח הטרדות המלוות את המצב הטבעי, בו אין דין ואין דיין, ושוררת מלחמת כל בכל, מתארגנים בני האדם בחברות מדיניות.
המעבר מן המצב הטבעי למצב המדיני, כרוך בקיום אמנה, בה מוותרים בני האדם על זכותם לנהוג באלימות.
על קיום האמנה יפקח צד ג', הוא הריבון, אשר איננו צד באמנה.
הריבון, אליבא דהובס, חייב להיות חזק, על מנת לכפות את קיום האמנה ויחיד, שכן חלוקת הריבונות היא חלוקת הזכות לעשות שימוש בכח, וכך, חוזר האדם למצב הטבעי.
אך על אף שהובס מביע כאן תמיכה בשליט האבסולוטי, הוא מטיל עליו מגבלה מהותית: הריבון חייב להעניק ביטחון לנתיניו.
הובס חי בתקופת השליטים האבסולוטיים, תקופה בה נהוג היה להאמין כי הריבון שואב את הלגיטימיות שלו מן הכנסיה ומכח הירושה.
טיעוניו הכעיסו את המלוכנים, הכנסיה והמלוכנים כאחד.
קביעתו המהפכנית בדבר הסכמת הנתינים כמקור התוקף של המדינה, מערערת על יסודות הלגיטימיזם, והשניאה אותו על המלוכנים של אותה עת (אולם הובס נותר קרוב לבית המלוכה נוכח ידידותו עם המלך צ'ארלס השני).
הכנסיה התכעסה על קביעתו, כי במצב המדיני היא חסרת סמכות ריבונית וכפופה לריבון היחיד והפרלמנטרים בני-זמנו, סלדו מרעיון הריבון היחיד.