במקביל להתקרבותה של ברה"מ למעצמות המערב, התקרבות ששיאה בקבלתה של רוסיה לחבר הלאומים ביולי 1934 ובחוזה שיתוף הפעולה ההדדי, עליו חתמו ברה"מ וצרפת במאי 1935, חתם בנש על חוזה עם ברה"מ. מהלכים אלו היו תגובה לעלייתו לשלטון של היטלר בינואר 1933, אירוע אשר חולל מהפיכה במערך הדיפלומטי באירופה.
אולם לעלייתו של היטלר, אשר נודע בהתנגדותו לתנאי חוזה ורסאי, היתה השפעה מיוחדת על צ'כסלובקיה, בשל התביעות הרוויזיוניסטיות של הרודן הנאצי בחבל הסודטים. חבל הסודטים היה האיזור בו מרוכז היה המיעוט הלאומי הגרמני, הנתון תחת הריבונות הצ'כית. יתרה מכך, הרפובליקה הצ'כית, החתומה על הסכמי שיתוף פעולה עם ברה"מ וצרפת, היוותה אבן נגף בדרכו להגמוניה גרמנית באירופה.
בנוסף לאיום הגרמני, חשש בנש מן התביעות הרוויזיוניסטיות הפולניות, אשר התרכזו באיזור טשין, וההונגריות, אשר התמקדו בסלובקיה.
אולם חרף שאיפתו לסלק את אבן הנגף הצ'כית, מיאן היטלר לנקוט פעולה מעשית כנגד צ'כסלובקיה, מחשש לתגובה מצד בעלות בריתה הסובייטית והצרפתית.
האסטרטגיה הנאצית התבססה על המיעוט הגרמני בחבל הסודטים. ב- 28 במרץ נפגש היטלר עם נציגיהם, אשר החלו להציג תביעות בלתי-אפשריות לפני הממשלה הצ'כית. בנש, אשר חשש פן היענות לתביעות הגרמניות תעורר לאומים אחרים בשטחי צ'כסלובקיה הרב-לאומית, בחר, כדרכו להסתמך על הדיפלומטיה וקיווה שבריטניה וצרפת יבואו לעזרתו. בברה"מ לא תלה בנש ציפיות גבוהות, כשאר מנהיגי אירופה באותה עת, יחסו לסובייטים היה יחס חשדני ועויין.
אך דומה שאסטרטגיה זו היתה מוטעית מעיקרה, שכן בריטניה וצרפת דוגלות היו שתיהן ביחס פייסני כלפי גרמניה הנאצית, ואילו ברה"מ ערוכה היתה למלחמה בנאצים והתרתה כנגד הרייך השלישי.
פועל יוצא של הפייסנות המערבית, היה הסכם מינכן של ה- 30 בספטמבר 1938. ההסכם, שנרשם על דפי ההיסטוריה כ: "הסכם שמכר את צ'כסלובקיה", העביר את חבל הסודטים לריבונות גרמנית תמורת הבטחת היטלר כי החבל יהווה את תביעתו הטריטוריאלית האחרונה באירופה.
ב- 1 באוקטובר נכנסו כוחות נאצים לחבל הסודטים ומשם למערב צ'כסלובקיה, זמן קצר לאחר מכן פלשה פולין לאיזור טשין.
ב- 5 באוקטובר התפטר בנש ויצא לגלות.