"כל דמות ודמות (אידיאה) יש לה ממשות משלה, ושאר הדברים יש להם חלק בהללו, ומתוך כך הם נקראים בשמותן".
("פיידון")
המוסר, אליבא דאפלטון, קשור קשר אמיץ לידיעה, שהרי היודע את הטוב, עושה את הטוב.
אפלטון היה אובייקטיביסט, הוא האמין שתתכן תשובה מוחלטת לשאלות מוסריות, שכן הערכים קיימים קיום של ממש. לישים המוסריים, וישים נוספים כגון: יופי וגופים מתמטיים, קרא אפלטון "אידיאות" מן המילה היוונית: Eidos.
האידיאות הן ישים מוחלטים, דהיינו, ישים אשר קיומם אינו מוגבל בזמן או מקום. כל ביטויי המוסר הפרטיקולרים, מחקים את האידיאות המוסריות. מכאן שמעשה צודק, הינו מעשה המחקה את אידיאת הצדק.
ניתן להמחיש את תורת האידיאות בעזרת הגיאומטריה: כאשר אנו מציירים משולש שווה צלעות על לוח, הרי שהמשולש לעולם לא יענה על ההגדרה הגיאומטרית של משולש שווה צלעות. אפלטון יטען, כי המשולש הפרטיקולרי, המוחש, שואף להגיע לשלמותו של המשולש האידאי, אך לא יוכל אלא לחקות אותו.
זוהי גם דעתו של אפלטון על המעשים המוסריים - מעשה גבורה או אומץ לב מחקה את אידיאת אומץ הלב, אך לעולם לא יוכל להגיע אליה.
את הדברים המחקים את האידיאות, אנו תופשים באמצעות החושים, וכל אמירה לגבי דברים אלו אינה אלא סברה (doxa), בעוד את האידיאות עצמן, ניתן להכיר ולדעת באמצעות השכל או הנפש (Psyche), אשר דומה במהותה לאידיאות, ולכן, הינה נצחית.
הכרת האידיאות, אף היא מותנית במוסר. את האידיאות מכיר האדם אחרי מותו וטרם לידתו (ובכך ייסד אפלטון את האסכולה הרציונליסטית), אולם עד כמה יכיר האדם את האידיאות, דבר זה תלוי במידת היותו אדם מוסרי.
אפלטון לא הפריד בין צדק אנושי, היינו, תורת המוסר, לבין צדק במדינה, כלומר פילוסופיה פוליטית (וראה משל האותיות על הלוח). הבעיה האתית הגדולה עמה נאלץ להתמודד היא שאלת כדאיות הצדק: מדוע יגביל עצמו אדם במסגרת מדינית או מוסרית?
בפוליטיאה ב' נמצא דיון מעמיק בנושא. תפיסתו של אפלטון היא תפיסה נטורליסטית.