אריסטו שלל את הרעיון האפלטוני של אידיאות טבועות מלידה, וכיאה לביולוג, אימץ לעצמו מתודה אמפיריציסטית, דהיינו: מתודה של הסקה מתוך תצפית. הוא טען כי אין צורך להוכיח את שנתפש על-ידי החושים, וכל נסיון לתקף את ההתנסות החושית באמצעות קריטריון אחר, איננה אלא "הוכחת הוודאי מתוך המסופק".
הפן הביולוגי ניכר בפילוסופיה האריסטוטלית; ההתייחסות לטבע במסגרת הדיון הפילוסופיה איננה תקדים אריסטוטלי - עוד בתקופת הפילוסופיה הקדם-סוקרטית, עסקו הפילוסופים המילטים ויורשיהם בקוסמולוגיה, אותה ראו כחלק בלתי נפרד מהגותם. אלא שבשונה מן המילטים, ראה אריסטו בפילוסופית הטבע ענף אחד מתוך מכלול הסוגיות הפילוסופיות.
את האידיאות האפלטוניות, המהוות את מהותם של כלל הפרטיקולרים, החליף אריסטו במהות פנימית: ה"בכח" ו"בפועל". מושגים אלו, אשר השתרשו בפילוסופיה והמינוח המערביים ונמצאים בשימוש גם היום, מבטאים למעשה את התפיסה האריסטוטלית של העצם. ה"בכח" (Potentia) הוא ה"פוטנציאל" הגלום בעצם: כל ביצה היא תרנגולת בכח.
ה"בפועל" (Actualitis) הוא מימוש אותו פוטנציאל. הטבע כולו נמצא בתנועה תמידית מן ה"בכח" לקראת ה"בפועל". מושג נוסף בנוסחה זו הוא ה"אנטלכיה": המימוש הסופי של הפוטנציאל. האנטלכיה, פירושה היות העצם ממומש עד תום. פרח בשיא פריחתו הוא האנטלכיה של הפרח.
ככלל, תפיסתו של אריסטו היא תפיסה טלאולוגית (תכליתית). לפי תפיסה זו, הכל נע לקראת תכלית כלשהי. טיבה של התוצאה קובע את טיב האמצעי, בעוד האמצעי כשלעצמו חסר ערך.
מהות הדברים נקבעת על-פי תכליתם, וזו מאופיינת על-ידי ייחודם משאר האובייקטים הקיימים. לדוגמא: מהות העין היא הראיה, זוהי תכליתה וזוהי הפונקציה הייחודית לה.
מכך מסיק אריסטו כי מהותו של האדם היא הלוגוס (החשיבה), שכן האדם הינו היצור היחיד בטבע בעל נוס (שכל).
מכאן שהאנטלכיה של האדם הם החיים המונחים על-פי השכל. זהו טיעון אתי בעיקרו, כיוון שאריסטו הושפע מתפיסת הטוב של סוקרטס ואפלטון לפיה: היודע את הטוב עושה את הטוב.