העשייה האנושית, אליבא דאריסטו, היא למעשה שרשרת של אמצעים ותכליות, כאשר כל תכלית היא אמצעי לתכלית אחרת. גישתו הטלאולוגית, שוללת את ערכו של האמצעי.
מכאן שחייבת להמצא איזו תכלית עליונה, אשר איננה אמצעי לכל תכלית אחרת והיא תכליתם של כלל האמצעים.
תכלית זו תהא הטוב העליון.
הדבר היחיד אשר מקיים תנאים אלו הוא האושר, אשר הינו תכלית כשלעצמה, איננו אמצעי לכל תכלית אחרת וכל פעולה אנושית שואפת לו.
מכאן שהאושר (אוידומוניה), הוא הוא הטוב העליון.
כאשר נדרש אריסטו לשאלת האושר, ניכרת שוב המתודה הטלאולוגית המאפיינת הגותו. האושר, טוען אריסטו, הם החיים התבוניים, שכן חיים המונחים על-ידי הלוגוס (שכל) הם תכליתו של האדם ומימוש התכלית הוא האושר.
על מנת להגיע לאושר, דהיינו, לחיים המונחים על-ידי השכל, על האדם לעבור תהליך חינוך מעשי, בו ילמד מהי פעולה ראויה וכיצד לבצע אותה.