אריסטו הגדיר את האדם כ"חיה פוליטית" (Zoon Politikon). בהתאם לתפיסה הרווחת באתונה של אותה עת, טען אריסטו שהאדם הוא חיה חברתית אשר ממצה את מהותו במסגרת החיים המדיניים. המוסד המדיני טבעי לאדם, באשר הוא יצור תבוני. מי שאינו חי במסגרת מדינית הינו נחות מאדם (חיה) או נעלה ממנו (אל). המדינה עוזרת לאדם לממש תכליתו התבונית, לכן בהכרח, האדם הטוב הוא גם אזרח טוב. האזרח הטוב הוא מי שחי חיים של מעורבות מדינית. אולם המדינה איננה תכלית בפני עצמה, גם היא אמצעי לקראת החיים הטובים.
אריסטו התנגד לתפיסת "המלך הפילוסוף" האפלטונית, וטען כי החוקים הם האוטוריטה העליונה במדינה האידיאלית.