המשחקים האולימפיים בפריז נמשכו על פני מספר חודשים, אחרי שהחלו בתחרויות הרוגבי במאי 1924. הפתיחה הרשמית נערכה ביולי והמשחקים נחשבים כראשונים בעידן המודרני של האולימפיאדות. גרמניה שוב נעדרה מהמשחקים עקב תוצאות מלחמת העולם הראשונה, אך טובי הספורטאים בעולם הגיעו כדי ליטול חלק במשחקים, שקיבלו דחיפה גם בזכות אליפויות הטניס בווימבלדון ופריז. האולימפיאדה בפריז סוקרה באופן יומי על ידי העיתונים הגדולים באירופה וארה"ב ותחנות הרדיו שידרו לראשונה שידורים ישירים ממשחקים אולימפיים.
מקצוע הסיוף לנשים הוסף לתוכנית האולימפית וכן נוספו מקצועות שחייה נוספים. הסייף הצרפתי, רוג'ר דאקרה, הפך לגיבור לאומי אחרי שזכה בשלוש מדליות זהב ושתיים מכסף. לי בארנס וגלן גרהאם האמריקאים חלקו יחד את מדליית הזהב בקפיצה למוט אחרי שעברו גובה זהה. הפינים שוב שלטו בריצות הארוכות כשפאבו נורמי משלים זכייה היסטורית בחמש מדליות זהב אולימפיות, הישג מדהים בהתחשב בעובדה שרץ בכל הריצות הארוכות והמתישות יום אחרי יום. חברו לנבחרת, וילה ריטולה, השלים הישג גדול לא פחות: ארבע מדליות זהב ושתיים מכסף. הרולד אברהמס האמריקאי זכה במדליית הזהב בריצת המאה מטר ונבחרת ארה"ב השיגה עשר מדליות זהב באתלטיקה.
ג'וני ווייסמילר, לימים טרזן ההוליוודי, זכה בשלוש מדליות זהב בשחייה ואחת מארד, עם נבחרת הכדור-מים של ארה"ב. טניס הוצג כענף אולימפי בפעם האחרונה, עד שהוחזר שוב ב-1988. הסיבה היתה שבתור משחקים לחובבנים, היה חשש שרבים מהמשתתפים הינם מקצוענים. שני מתאגרפים אמריקאים זכו במדליות זהב: פידל לה-בארבה וג'קי פילדס, ולאחר מכן הפכו לאלופי עולם.