פרנקו השליט משטר אוטוריטרי, צבאי במהותו. הוא דיכא באכזריות כל גורם אופוזיציוני, ביטל את הפלורליזם והביע סלידה מרעיונות בעלי גוון ליברלי או דמוקרטי.
בשנות שלטונו הראשונות הנהיג בתי דין צבאיים לשם שיפוט מהיר של מתנגדי שלטונו. החשודים בפעילות אופוזיציונית נורו או נעצרו, בעוד אינדיבידואלים המזוהים עם הזרמים השמאליים נדחקו מחיי הפוליטיקה והכלכלה.
הבסיס האידיאולוגי של שלטונו היתה האידיאולוגיה הפאשיסטית, עליה הושתתו ענייני הכלכלה (חיי כלכלה המבוססים על קואופרטיבים של פועלים ומעבידים, על-פי הדגם האיטלקי), החברה והביטחון.
"חוק זכויות הספרדים" אשר העבירה ממשלתו, ביטל את הזכויות האזרחיות, החזיר את הצביון הקתולי לחינוך וביטל את האוטונומיה של המחוזות השונים, לרבות קטלוניה.
שלטונו היה אבסולוטי במובהק; הוא טען כי את הלגיטימציה השלטונית שלו שאב מן האל, טענה שקיבלה חיזוקה עת כרת ברית עם הכנסיה הקתולית.
ב- 1946 גינה האו"ם, אשר נוסד זה מקרוב, את ספרד של פרנקו, אולם בה בעת החלו לאמץ אותו מעצמות המערב כבן-ברית נגד ה"אויב הבולשביקי".
ב- 1953 הפכה ספרד של פרנקו לבעלת בריתה של ארה"ב ושנתיים לאחר מכן זכתה להכרת האו"ם.
ב- 1956 הכיר פרנקו בעצמאותה של מרוקו.
"החוק האורגני" של 1966, חידש סמכויותיו כקאודילו (ראש המדינה), גנרליסימו (ראש הצבא), ראש "התנועה" (הפלנגה) ומנהיג בחסד האל.
כיאה לשליט אבסולוטי, בחר לו פרנקו, ב- 1969 יורש, את הנסיך חואן קרלוס דה בורבון פארמה, נכדו של המלך אלפונס ה- 13. הבחירה עתידה היתה להיות שנויה במחלוקת, שכן רבים מן המלוכנים תמכו באביו של חואן קרלוס, דון ח'ואן, רוזן ברצלונה.
התעוררות לאומית-בדלנית בחבל הבסקים והתרופפות בריאותו ב- 1975, הביאו לערעור מעמדו של הקאודילו, וב- 30 באוקטובר של אותה שנה, ירש חואן קרלוס את השלטון בספרד.
פרנקו נפטר ממחלת הפרקינסון ב- 20 בנובמבר 1975.
יורשו, חואן קרלוס, החל להנחיל בהדרגה את העקרונות הדמוקרטים, עד שהפכה ספרד, בנובמבר 1976 לדמוקרטיה לכל דבר.