בתחילת אפריל 1994 נחשפה פרשת האזנות הסתר בשני העיתונים הגדולים במדינה.
בבדיקה יזומה של "ידיעות אחרונות" התגלה מכשיר ציתות על קו הטלפון הפרטי של מרים נופך-מוזס, דירקטורית ב"ידיעות אחרונות". מכשירי הציתות הותקנו ע"י חברת "אגם" חקירות, שבעליה הם יעקב צור ורפי פרידן. בחקירה התגלו ציתותים לבכירים ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב" ולעוד כ-231 מנויי פלאפון של בכירים בעסקים, בתקשורת, בפוליטיקה ובמערכת הביטחון.
במאי אותה שנה טען פרקליטו של פרידן שידוע לו שעורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, הזמין האזנות סתר לקו הטלפון והפקס של העורך לשעבר דב יודקובסקי. בעקבות התגלית נחקרו תחת אזהרה המו"ל ארנון מוזס, העורך משה ורדי ורכזת הכתבים ב"ידיעות אחרונות", רותי בן ארי.
החקירה קיבלה מפנה מפתיע כשהתגלה שעופר נמרודי, עורך ומו"ל "מעריב", הזמין את האזנות הסתר מרפי פרידן ויעקב צור. לאחר חקירה ממושכת שחשפה הורשע נמרודי ב - 1998 בהזמנת האזנות סתר שלא כדין, בהדחת עדים ובשיבוש מהלכי משפט, ונחשד גם במעורבות בתכנון רצח.
ביוני 95 הגיש יודקובסקי תביעה על סך מיליון ש"ח נגד ארנון מוזס, משה ורדי ורות בן ארי על האזנות סתר שלא כדין.
החוקרים בק ובן אשר אשר פעלו מטעם "ידיעות אחרונות", הואשמו ב - 1996 בביצוע האזנות הסתר לדב יודקובסקי, לגרפיקאית ב"ידיעות אחרונות" ולעופר נמרודי, מו"ל מעריב. משה ורדי ורות בן ארי הועמדו לדין והורשעו בשימוש שלא כדין בהאזנות סתר. ורדי נאלץ להשעות את עצמו מתפקיד העורך בפברואר 1996 וחזר לערוך את העיתון בספטמבר 1999.
בית המשפט החליט שלא להעמיד לדין את ארנון מוזס.