יחסי חוץ

בינואר 1961 ניתקה ארה"ב את יחסיה הדיפלומטים עם קובה.

ב- 17 באפריל של אותה שנה אישר נשיאה הצעיר של ארה"ב, ג'ון פ. קנדי, פלישת גולים קובנים למפרץ החזירים בקובה, בניסיון להפיל את שלטון קסטרו.

הגולים נתפסו ורובם נעצרו או נהרגו.

האיבה האמריקנית הגלויה קירבה את קסטרו עוד יותר לברה"מ והחריפה את מדיניותו הקומוניסטית.

קובה החלה במירוץ חימוש מהיר בעזרת נשק סובייטי.

המשבר הגיע לשיאו באוקטובר 1962.

ב- 15 באוקטובר גילו מטוסי U2 אמריקנים, כי טילים גרעיניים סובייטים הוצבו בקובה.

הצבא האמריקני עבר לכוננות גבוהה, ואילו הכוחות הסובייטים קיבלו הוראה להגיב במלוא העוצמה כנגד פלישה אמריקנית לקובה.

העולם נערך לשואה גרעינית.

מגעים דיפלומטיים בין קנדי למנהיג הסובייטי, ניקיטה חרושצ'וב, מנעו פלישה אמריקנית לאי, וב- 28 באוקטובר פינתה ברה"מ את הטילים מאדמת קובה.

משבר הטילים בקובה היה אחד מן המשברים החמורים של המלחמה הקרה.

קסטרו וגוורה הצהירו שבדעתם לייצא את המהפיכה.

ואכן, בין 1975-1989 שלח קסטרו כוחות קובניים להילחם לצד הקומוניסטים במלחמת האזרחים באנגוליה.

ב- 1978 לחמו גדודים קובניים לצד אתיופיה במלחמתה בסומליה.

באחרונה התמתנה האיבה בין ארה"ב וקובה, ובעיית המהגרים הקובנים המבקשים להקים להם בית בארה"ב, יצרה הידברות ראשונה בין שתי המדינות.

דוגמא מובהקת היא מקרה הילד הקובני אליאן גונזלס, שהסעיר את דעת הקהל העולמית זה מקרוב, לאחר שנחת על חופי ארה"ב ונאלץ לשוב לקובה לאחר פסיקת ביה"מ האמריקני.

בשנות שלטונו המוקדמות היה יחסו של קסטרו לישראל אוהד, וב- 1967, עת ניתקו רוב המדינות הקומוניסטיות את יחסיהן עם ישראל, לא הלך בעקבותיהן. אולם ערב מלחמת יום הכיפורים חלה התקרבות מהירה בין קובה לסוריה ולמדינות ערביות אחרות, וקסטרו ניתק יחסיה של ארצו עם ישראל ואף שיגר חיילים לעזרת סוריה.