תחת הציונות בעלת הצביון היהודי, אשר היוותה אידיאולוגיה שלטת ברוב האירגונים הציוניים, הציע רטוש לאומיות עברית מזן חדש, אשר הושפעה מן המסורת ההיסטרויוגרפית של ההיסטוריון ע.ג. חורון. שורשיה של לאומיות זו בתרבות העברית הקדומה, אשר ישבה באיזור הסהר הפורה, אותו כינה רטוש "ארץ הקדם" או "ארץ הפרת".
תרבות זו היתה פלורליסטית מבחינה דתית; תושבי האיזור היו עברים, כנענים ופיניקים, כאשר ההגמוניה התרבותית היתה בידי העברים.
זוהי תרבות המבוססת על זיקה לאומית לטריטוריה.
פריחתה של האומה העברית היתה בתקופת בית ראשון עד החורבן, ואילו בבית שני, הייתה זו כבר צמיחתה של היהדות, המהווה רק עדה מתוך העברים הקדמונים.
מכאן שלילתו של רטוש את המרכיב הדתי-יהודי בציונות של זמנו; הוא לא ראה ביהדות התפתחות אבולוציונית של אומת העברים, אלא הסתעפות עדתית שולית.
רטוש שאף להתנתק מן הזהות הלאומית-היהודית, אשר היתה גלותית במהותה וכך, מנוגדת לתפיסת הלאום הטריטוריאלית. זיקתו לפלשתינה לא היתה אלא הזדהות עם התרבות שהתפתחה בגבולות הסהר הפורה בימי קדם.