ההשקפה האינטרנציונליסטית מתומצתת בפשטות ב"מניפסט הקומוניסטי" (1848) שניסחו קארל מארכס ופרידריך אנגלס: "פועלי כל העולם, התאחדו!".
החלוקה החברתית המסורתית, אשר רווחה במאה ה- 19, היתה חלוקה מעמדית. בעת ההיא הכתיב המעמד את הזכויות הפוליטיות, את מקום המגורים, סוג העבודה וצורת החיים בכלל. כל השתייכות חברתית, כדוגמת ההשתייכות ללאום, לדת, לגזע וכד', הייתה משנית להשתייכות המעמדית.
על עיקרון זה מבוסס האינטרנציונליזם הסוציאליסטי.
מארכס טען כי פועלים ממדינות שונות קשורים בקשר של קיפוח ודיכוי, קשר החזק מן הזיקה הלאומית. המדינה היא מקום בו מכונסים מעמדות שונים, וקיימת בה מעין חלוקה מעמדית אנכית.
האינטרנציונליסטים קבעו חלוקה אופקית, היוצרת ברית מעמדית ובינלאומית של פועלים.
ההשקפה האינטרנציונליסטית רווחה במאה ה- 19 בעיקר בשל הופעת הפרולטריון העירוני החדש, אשר היה תסמין של המהפיכה התעשייתית, והתגבשות מדינת הלאום המודרנית, היא פועל יוצא של המהפיכה הצרפתית והליברליזציה אשר חווה העולם המערבי של אותה עת.