מארכס לא היה ממקימי האינטרנציונל ולא נשא בו מעולם את תפקיד הנשיאות; לאחר כישלון מהפיכות אביב העמים ופירוק הליגה הקומוניסטית, גמר אומר לפרוש מן הפעילות הפוליטית ולהתמקד בפעילות תיאורטית. התסיסה שהחלה בתחילת שנות ה- 60 למאה ה- 19 החזירה את מארכס לזירה הפוליטית.
המארכסיזם מעולם לא קנה לו שביתת קבע באינטרנציונל כדוקטרינה מרכזית, ולכל אורך קיומו היוו האינטרנציונל מקום מפגש לתיאורות שונות ומנוגדות. עם זאת, נרשם האינטרנציונל על דפי ההיסטוריה כאירגון מארכסיסטי, וספק אם היה נרשם כלל אילולא חברותו של מארכס.
למנהיגי הפועלים הצרפתים והבריטים היו ציפיות צנועות מן האינטרנציונל, אך מארכס ראה בו כלי חשוב לשחרור הפועלים.
אם כן, דה-יורה, לא היה מארכס מנהיג האינטרנציונל, אך דה-פקטו, הוא הנהיג וכיוון את מדיניות האירגון, ומשך כל קיומו שימש האינטרנציונל במה לדוקטרינות מארכסיסטיות.