תקופת הריאקציה באירופה וצירוף חברי הקומונה הפריזאית לשורות האינטרנציונל הביאו לרדיפת האירגון והצאתו מחוץ לחוק ברוב מדינות אירופה.
נציגי אירגוני הפועלים האנגלים, אשר היו מתונים בדיעותיהם, עזבו את האירגון.
במקביל, התעצם המתח בין המארכסיסטים לאנרכיסטים תומכי בקונין.
בספטמבר 1871 זימן מארכס פגישה של מנהיגי האינטרנציונל בלונדון. בקונין לא הוזמן. כך קיווה מארכס להחליש את השפעתו של בקונין. במהלך הפגישה הציע מארכס הקמתה של מפלגת פועלים פוליטית. הייתה זו התרסה ברורה כנגד בקונין שהתנגד, ברוח הפרודוניזם, לכל פעילות פוליטית.
בתגובה כינסו תומכי בקונין בראשות ג'יימם גואליאם (Guillaume) השוויצרי, קונגרס משלהם בסונוויל. הקונגרס הפיץ מנשר המאשים את הועדה המרכזית ומארכס בראשה, בנקיטת מדיניות דיקטטוןרית.
מארכס ואנגלס, מצידם, פירסמו מנשר בו פרשו טענותיהם כנגד בקונין וקבוצתו.
הקונגרס החמישי נערך בהאג ב- 1872. הבחירה בהאג נבעה כנראה משאיפתו של מארכס להרחיק ככל האפשר ממוקדי הכח של בקונין: שוויץ, איטליה וספרד. קונגרס האג היה הקונגרס הראשון בו השתתף מארכס עצמו.
הקונגרס נפתח בהצעתו של מארכס לסלק מן האינטרנציונל את תומכי בקונין, תחת איצטלה כי בקונין מקיים ברית סודית קונספירטיבית בתוך שורות האינטרנציונל. ועדה לבחינת הסוגיה, אשר נבחרה מבעוד מועד, מצאה כי אירגון קונספירטיבי התקיים בעבר, אך אין עדויות כי עדיין קיים.
גואליאם, אשר ייצג את בקונין בקונגרס, טען כי האינטרנציונל אינו זקוק למנהיגות הועדה המרכזית, שכן מעולם לא יזם, וסביר שלא ייזום, מהפיכה.
טענתו נדחתה ברוב גדול.
לבסוף, סולקו גואליאם וחבריו מן הקונגרס והאנרכיסטים, ובקונין בראשם, הוצאו מן האינטרנציונל.
בסיומו של הקונגרס נענו הצירים להצעתו של אנגלס, לפיה יהה מעתה מקום מושב הועדה המרכזית בארה"ב.
כאן למעשה, בא הקץ על האינטרנציונל הראשון.