בתחילת שנות ה- 30 החל חורון, תחת שם העט "אל ראאד" (החלוץ) לפרסם מאמררים ב"ראסזוויט", ביטאון הצה"ר בגרסתו הרוסית.
המאמרים עסקו בהיסטוריה של האומה העברית הקדומה, אשר היתה מורכבת מפיניקים, אגוריתים, בני ישראל ועמים אחרים.
המאמרים היוו מעין נסיון מיסיונרי לסחוף את התנועה הרוויזיוניסטית אחר תורתו העברית החדשה.
ז'בוטינסקי הגיב במאמר משלו: "ישראל וקרתגו", בו הביע הסתייגות מהתנערותו של חורון מן הפן היהודי של העבריות.
ב- 1935 פרץ ויכוח חמור בין השניים. ז'בוטינסקי החל מצרף יהודים דתיים לתנועתו החדשה "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח), והתחייב בפניהם על "השרשת קודשי האומה", כלשונו, בחברה היהודית הישראלית.
בועידת התנועה שהתכנסה בוינה באותה שנה, ביקר חורון את ז'בוטינסקי על מה שראה כנסיגה מן הציונות כפי שיכולה וצריכה להיות. חורון היה מראשי המתנגדים להטמעת הדת במדינה, וראה בדת באשר היא, גורם ריאקציוני ואנטי-לאומי.
העימות היווה את פתירת הקשר האחרון בין חורון לרוויזיוניסטים, ומעתה יחל "הכנעני הראשון" את דרכו לקראת ציונות חדשה, העויינת את הציונות היהודית המסורתית, לרבות הזרם הרוויזיוניסטי.