שפינוזה, ראציונליסט צרוף, האמין שקיים בעולם סדר רציונלי, אשר ניתן לתפישה, הכרת הסדר בעולם היא הדרך לאושר.
שפינוזה הושפע עמוקות מהגותו של דקארט, בן זמנו. הוא אימץ במלוא החומרה את הגדרות "העצם" (סובסטנסיה) הקרטזיינית, לפיה העצם קיים בזכות עצמו, ונתפש בזכות עצמו.
אלא שמתוך הגדרה זו הסיק, שלא כמו דקארט, שלא ייתכן ריבוי עצמים בעולם (דקארט האמין שהאל הוא עצם בורא והחשיבה וההתפשטות הם עצמים ברואים); שכן אם העצם קיים ונתפש בזכות עצמו, הרי שאינו נסמך על דבר מלבד עצמו, והנה- קיומו של עצם שני מעיד על תלות אפיסטמית (הכרתית) בעצם הראשון, שהרי על מנת להבחין בין העצמים יש צורך למצוא תופעה בעצם האחד, המשלימה איזה חסר בחברו. אם לאו, הרי ששני העצמים הם זהים, ומכאן שהם אחד.
ניתן להדגים זאת על ידי סקירה של המונחים היומיומיים: אנו תופשים את הנקבה באמצעות ההנגדה לזכר, מכאן שהנקבה איננה עצם, שכן איננה נתפשת בזכות עצמה, ומתוך שהיא שונה מן הזכר משתמע כי הזכר משלים את החסר שבנקבה.
זהו מקור המוניזם של שפינוזה, אשר כפר בדאיזם, היא האמונה שהאל חיצוני לעולם, אשר רווח בתקופתו. שפינוזה זיהה את האל עם העולם.
לעולם, שהוא העצם, שהוא האל, אינסוף תארים (אטריבוטים - תכונות מהותיות), אולם האדם מסוגל לתפוש רק שניים מהם: חומר (התפשטות) ורוח (חשיבה).
נקודה זו היא מכרעת בהגותו של שפינוזה, שכן זהו פתרון מוניסטי לבעיה הפסיכופיזית (בעיית הקשר בין גוף ונפש) העולה מן הדואליזם של דקארט. שפינוזה מציג כאן נקודת מוצא לתיאוריית "האספקט הכפול", לפיה החומר והרוח אינם, כפי שהציגם דקארט, שני עצמים השונים זה מזה במהותם, אלא שתי מהויות של העצם האחד, האינסופי.
התואר החומרי מקביל לתואר הרוחני - מדובר למעשה ב"שני צדדים של אותו המטבע", וכלשונו של שפינוזה: "סדרן של הפעולות וההפעלויות שבגופנו, מקביל בטבעו לסדרן של הפעולות וההיפעלויות שבנפשנו".
דוגמא מובהקת למקבילות הפסיכו-פיזית היא תהליך התפישה: כאשר אדם רואה שולחן, הרי שהשולחן החמרי, המוחש, הינו המקבילה החומרית לתמונת השולחן העולה בנפשו (אידיאת השולחן).
שפינוזה נוהג היה לעשות שימוש נרחב במתודה הגיאומטרית. ספרו "תורת המידות" ערוך בסגנון גיאומטרי מובהק, כאשר בראשית הספר מוצגות אקסיומות, ומהן, בתהליך דדוקטיבי, נובעות המסקנות.