שלהי המאה ה- 19 עמדו בסימן רגיעה בזירה האירופית. על אף שמאזן הכוחות האירופאי הופר עם איחוד הנסיכויות הגרמניות, והתעוררויות לאומיות הפרו מדי פעם בפעם את שלוותה של אירופה, אופיינה התקופה דווקא על ידי התפתחויות כלכליות, מדעיות ותעשייתיות.
התפתחויות אלו היוו את המוטיבציה לכינון אירגון בינלאומי שני, ברוח האינטרנציונל הראשון; התפתחות התעשיה, ועמה המעבר למפעלים גדולים והאורבניזציה, שנתנו אותותיהם בכל אירופה, הרחיבו את מעמד הפועלים העירוניים במרבית המדינות.
עם התרחבות הפרולטריון העירוני, התרחבו גם מפלגות הפועלים, ובמדינות המתועשות החלו להופיע מפלגות סוציאל-דמוקרטיות המוניות. המפלגה הגדולה ורבת העוצמה הופיעה בגרמניה, אשר היתה בעיצומה של פריחה כלכלית אינטנסיבית.
המפלגה הסוציאל דמוקרטית הגרמנית (SozialDemokratische Partei Deutschlands - SPD), הוקמה ב- 1875. המפלגה היתה, למעשה, מיזוג בין מפלגת הפועלים הגרמנים מייסודו של פרדיננד לסאל ומפלגת הפועלים הסוציאל דמוקרטית של אוגוסט בבל ווילהלם ליבקנכט.
במקביל קמו, בשלהי המאה ה- 19, מפלגות המונים בארה"ב, צרפת, אוסטריה, בלגיה ועוד.
נוכח התפתחויות אלו, והלגיטימציה היחסית לה זכו מרבית המפלגות הסוציאליסטיות, בנוסף ללקחי האינטרנציונל הראשון, עלתה דרישה להקמת אירגון ראש בינלאומי, אשר יתאם את פעולות התנועות והמפלגות הסוציאליסטיות והאנרכיסטיות כמו גם האיגודים המקצועיים השונים.