אמנת החמאס, אשר פורסמה באוגוסט 1988, טענה שכל פלסטין, "מהים ועד הנהר", הינה ווקף מוסלמי, קיבלה את עקרון הלאומיות הפלסטינית לצד עיקרון הפאן איסלאמיות, וקראה לג'יהאד-מלחמת הקודש- לא רק נגד ישראל אלא גם נגד גורמים מושחתים ומנוונים בחברה הפלסטינית. וכך קורבנות האלימות החמאסית אינם רק ישראלים אלא גם פלסטינאים רבים. עד מהרה החל החמאס להתנגש בארגונים פלסטינים מזויינים אחרים. אמנת החמאס רמזה גם על פסילתו של אש"ף כמנהיג העם הפלסטיני, ופסלה את הלגיטימיות של כל פשרה עם ישראל, אם כי למעשה מוכן הארגון להגיע לפשרות טקטיות עמה. על פי החמאס אין לאף פלג הזכות לוותר על האדמה הפלסטינית, והג'יהאד הוא הפיתרון היחיד למאבק בישראל.
באמנת החמאס באים לידי ביטוי השנאה למערב וליהודים, ציטוטים מהקוראן מופיעים באופן תדיר בכרוזים של התנועה.
בנוסף, תנועת החמאס היא תנועה חברתית, המעורבת בענייני רווחה, חינוך, ותעסוקה.