הפילוגים הרעיוניים אשר אפיינו את תולדות האינטרנציונל הראשון, לא נעלמו בשלהי המאה, ואף החריפו.
בצרפת כבש ז'יל גד (Jules Guesde) המארכסיסט, לשעבר חבר הקומונה הפאריזאית, את האיגודים המקצועיים, והקים מפלגה סוציאליסטית אשר החלה לצבור כח רב לאחר 1880.
כנגדו עמדו הפוסיבליסטים, המתונים יותר בדיעותיהם, האנרכיסטים, חסידי פרודון ובקונין אשר מאז הפילוג ההיסטורי באינטרנציונל הראשון, הפכו לאויביהם המסורתיים של המארכסיסטים (הללו הקימו ב- 1881 אינטרנציונל משלהם אשר נתכנה - "האינטרנציונל השחור"), והסוציאליסטים הבלתי תלויים, כדוגמת ז'אן ז'ורס (Jean Jaures), אשר היו דמוקרטים יותר במהותם, ונכונים היו לשתף פעולה עם הליברליסטים הצרפתים.
בבריטניה הוקמה ב- 1880 הפדרציה הסוציאל-דמוקרטית, אירגון אשר דגל בדוקטרינות מארכסיסטיות מובהקות. מן העבר השני של המתרס עמדו הפאביאנים של ג'ורג' ברנרד שואו וסידני ווב, אגודה שהוקמה ב- 1883 והתנגדה לרעיון המהפיכה הסוציאליסטית של מארכס, והציעה כנגדו את ה"סוציאליזם האבולוציוני", אשר עיקרו - הידברות עם הליברלים "הבורגנים" ומאבק בלתי אלים למען רפורמות סוציאליות.
אל מול כל התנועות כולן, עמדו האיגודים המקצועיים, אשר התחזקו באופן ניכר עם התרחבות מעמד הפועלים, והעמקת הפערים בין המפלגות הסוציאליסטיות.
יחסן של המפלגות לאיגודים היה אמביוולנטי ולהיפך; בארצות כגון גרמניה, אוסטריה ובלגיה, היו האיגודים חלשים מן המפלגות, וכפופים להן, הרי שבאנגליה, ארה"ב וצרפת - התקיימה יריבות של ממש בין האיגודים למפלגות.
נקודת המחלוקת העיקרית בין כלל התנועות הללו לא היתה אלא המתודה להטבת תנאי הפועלים.
המארכסיסטים ראו בפעילות הפוליטית לא יותר מאמצעי תעמולה, והתנגדו לרפורמות מרחיקות לכת מפחד שיגרמו להסתאבות הפרולטריון.
הפאביאנים, הפוסיבליסטים והאיגודים, שאפו לשפר את תנאי החיים של הפועלים ולצבירת כח פוליטי לשם קביעת רפורמות חוקתיות.
בנובמבר 1888 התכנסו מנהיגי האיגודים המקצועיים הבריטים (להלן - הטריידיוניוניסטים) בלונדון, וב- 11 במרץ 1889 הכריזו, בשיתוף עם הפוסיבליסטים הצרפתים, על כינוס קונגרס סוציאליסטי בינלאומי בפאריז, אשר יתקיים ב- 14 ביולי של אותה שנה (יום המאה לנפילת הבסטיליה).
במקביל, תכננו תומכי ז'יל גד המארכסיסטים קונגרס בינלאומי משלהם, גם הוא לרגל יום המאה לנפילת הבסטיליה.
גד ותומכיו, עקבו בדריכות אחר צעדיה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגדולה מסוגה, הריהי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.
אולם הגרמנים, משעלו נסיונותיהם לאחד את שני הקונגרסים בתוהו, בחרו לפנות תחילה דווקא לטריידיוניסטים והפוסיבליסטים.
אוגוסט בבל ואדוארד ברנשטיין, נציגי המפלגה הגרמנית, נשלחו ללונדון, אלא שעד מהרה נתברר להם כי הטריידיוניוניסטים אינם מעוניינים בהשתתפותן של מפלגות סוציאליסטיות, ומתכננים לנהל את הקונגרס על טהרת האיגודים המקצועיים.
כך, סירובם של הטריידיוניוניסטים הוא שהטה את הכף, ומפלגת ההמונים הסוציאליסטית הגרמנית, הצטרפה לקונגרס של ז'יל גד, בו נכחו 391 צירים מ- 20 מדינות שונות, לרבות ארה"ב.
קונגרס זה, אשר נתכנס ב- 14 ביולי 1889, היווה למעשה, את הבסיס לאינטרנציונל השני.