עם התגברות המתח באירופה בתחילת המאה ה- 20, התחדשו הדיונים סביב שאלת יחסו של האינטרנציונל למלחמה.
רעיון השביתה הכוללת, אשר אומץ על-ידי הסינדיקליסטים והאנרכיסטים, והוכיח יעילותו ברוסיה ב- 1905, נדחה, נוכח הקרע החמור בין המארכסיסטים באינטרנציונל לאנרכיסטים.
הקונגרס השביעי, אשר התכנס בשטוטגארט ב- 1907, העמיד בראש דיוניו את סוגיית המלחמה.
הצירים קיבלו את הצעות נציגי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית, לפיה על הפועלים לעשות כל שביכולתם למנוע מלחמה, אולם אם לא יעלה הדבר בידיהם, עליהם לראות במלחמה מכשיר לקידום המהפיכה הסוציאליסטית.
אולם בד בבד, דחה הקונגרס הצעות להתקוממות פרולטרית מזויינת אל מול סממני המלחמה הראשונים.
כנגד הצעותיהם של ז'ורס, קייר הרדי (Keir Hardie) ואחרים, להכיר בשביתה ההמונית כ"נשק פציפיסטי", טענו מרבית צירי הקונגרס, כי אם יגיעו הסוציאליסטים לדרגת כח אשר תאפשר להם למנוע מלחמה בעזרת שביתה, הרי שממילא ניצחו את הקפיטליזם.