המתיחות בזירה הבינלאומית החלה לתת אותותיה הראשונים אחרי 1910. בתגובה, הטיל הקונגרס ה- 8 של האינטרנציונל, אשר התכנס בקופנהאגן ב- 1910, על הלשכה הבינלאומית של האירגון, לפעול לתיאום הפעולות האנטי-מיליטריסטיות של הסניפים השונים.
ב- 1911 פרצה מלחמת טריפולי בין איטליה ותורכיה, וב- 1912 פרצה מלחמת הבלקנים הראשונה.
הבלקן הפך לזירת ההתרחשות העיקרית באירופה, כאשר כל מעצמות אירופה היוו צד במתיחות הגוברת באיזור; רוסיה שאפה להתפשט מזרחה לכיוון הבלקן, מתוך איטרסים פאן-סלבים וגיאו-פוליטיים, כנגד הענק המזרחי, עמדו רבות ממדינות אירופה, אשר שאפו למנוע התפשטות זו. אוסטריה, מצידה, נוגעת באיזור הבלקן מבחינה גיאוגרפית, ובהיותה מדינה רב-לאומית, חששה מהתעוררות סלבית, אשר עלולה לעורר מיעוטים החיים בגבולותיה.
הלשכה המרכזית של האינטרנציונל שיחררה הצהרה, על בסיס החלטות קונגרס שטוטגארט וקונגרס קופנהאגן, בה קראה למדינות הבלקן לעצור את המלחמה.
לאור המתיחות הגוברת, התריעו אינטרנציונליסטים אדוקים, כגון רוזה לוקסמבורג, ויליאם ליבקנכט וולדימיר לנין, כנגד סכנת המלחמה המתקרבת ובאה, אולם הקולות הללו הלכו ונחלשו, וערב מלחמת העולם הראשונה, הפכו האינטרנציונליסטים למיעוט באינטרנציונל.