כמנהיג האיגוד הוענקו ללסל סמכויות כמעט בלתי מוגבלת, וחרף מספר חבריו המצומצם, החל האיגוד לצבור אהדה והשפעה פרלמנטרית של ממש.
האיגוד היה בעל אופי מארכסיסטי מתון (ממכתביו של לסל אנו למדים שדיעותיו היו רדיקליות יותר משיכול היה להביע באותה עת, נוכח ההגבלות הביסמרקיות על הסוציאליסטים), אולם מצעו נוטה היה יותר לפרשנות הגליאנית של ההיסטוריה ותפקיד המדינה.
בראש מעייניו שם לסל את המאבק למען זכות בחירה כללית ושווה, בדרך זו קיווה להעביר את הכח המדיני לידי הפועלים.
בין 1863-1864, ניהל לסל משא ומתן עם ראש ממשלת פרוסיה, אוטו פון ביסמרק (Bissmark). המשותף לביסמרק ולסל היתה איבתם למפלגה הליברלית החזקה. ביסמרק קיווה להחלישה ולבסס את שלטונו על תמיכתם של הפועלים. לסל, מצידו, שאף לקבוע רפורמות סוציאליות אשר יקלו על תנאי המחייה של הפועלים.
התקשרותו עם ביסמרק נתפסה בעיני סוציאליסטים רבים כאופורטוניזם, ולסל מצא עצמו מותקף על-ידי הליבלרליסטים והאריסטוקרטים מימין, כמו גם על-ידי האנארכיסטים והסוציאליסטים משמאל.