ארנה פורת נולדה בגרמניה למשפחה גרמנית נוצרית. אמה, ילידת ברלין, חלמה תמיד להיות שחקנית בקרקס אך ויתרה על חלומה כדי להקים משפחה. המשפחה התגוררה בעיר פורץ, עיר שלא היו בה כמעט יהודים. בגיל עשר הצטרפה אורנה מיוזמתה כמו כל הילדים בגילה, לתנועת הנוער ההיטלראית, ה"היטלר יוגנד". הוריה לא היו חברים בתנועה הנאצית ולא שמחו על הצטרפותה לתנועת הנוער הזאת. אורנה גדלה מבלי לדעת או להתעניין בפוליטיקה או במצב בגרמניה של אותן שנים. כשבגרה, התחילה ללמוד תיאטרון בעיר קלן. רק ב - 1943, כשהצטרפה לתיאטרון בשלזוויג והתחברה לקבוצת שחקנים בוהמיינים היא הבינה איפה היא חיה. בעלה של אשת הפיאות של התיאטרון היה שומר במחנה הריכוז ברגן בלזן וסיפר להם על הזוועה: מאנשים עושים סבון ואהילים. באותו רגע היא החליטה שגם אם חלק ממה שהאיש הזה מספר הוא נכון, היא תעזוב את גרמניה.
בהשפעת חבריה האמנים היא הצטרפה לתנועה הקומוניסטית, התחילה ללמוד רוסית וחלמה לעבור לארץ סוציאליסטית.
ב - 1944 נסגרו האוניברסיטאות בגרמניה והנוער גוייס למלחמה. ארנה נשלחה כחיילת למחנה הוורמאכט בהמבורג, ועברה התמוטטות עצבים. מאז, לטענתה, יש לה רגישות למדים ולצבא, וההתמוטטויות הנפשיות חזרו על עצמן ברגעים קריטיים בחייה.
מאז שנחשפה לנאצים הפסיקה פורת לראות את עצמה כגרמנייה ותכננה לעזוב את גרמניה ולברוח עם אנלורה חברתה לרוסיה. לקראת סוף המלחמה היא פגשה את יוסף, לימים בעלה ואז קצין בצבא הבריטי. המפגש הגורלי הזה הביא אותה לישראל ושינה את עתיד חייה.