בדצמבר 1066 הוכתר ויליאם דוכס נורמנדי למלך אנגליה.
על אף שראה עצמו כיורשו הטבעי של אדווארד, שלט ויליאם על ממלכתו החדשה באמצעות צבא של וסאלים, והכיבוש המדיני לווה בכיבוש תרבותי-נורמנדי נרחב.
הוא נאלץ להגן על מלכותו באופן עקבי ומתמיד כנגד התקוממויות מקומיות, פלישות נורבגיות, סקוטיות, דניות ואחרות, ובגידות אביריו.
המרידות אשר היוו את המעמסה הגדולה ביותר היו המרידות בצפונה של אנגליה בין השנים 1067-1071. המלך החדש פחד מפני ניצול סקוטי של אי-שביעות הרצון בצפון, ומיהר לדכא את ההתקוממויות באכזריות, בעודו זורע הרס באיזורים צפוניים נרחבים.
נתיניו התקוממו כנגד המיסים הכבדים שהנהיג ורדיפתו המתמדת את מתנגדיו, בהם מרבית האצולה האנגלית והסקסונית. לאחר בגידות חוזרות ונשנות מצד אציליו האנגלים, נישלם, לבסוף, ממוקדי הכח בממלכה.
החפת קברניטי המדינה האנגלים בוסאלים נורמנים, לא נבעה, כך יש לשער, מנקמנות או שיקולים לא-ענייניים אחרים; צרכי השעה דרשו בעלי ברית נאמנים בעמדות הכח, והללו לא היו בנמצא בקרב האצילים האנגלים. כך למד ויליאם, לדאבונו, על בשרו, בין השנים 1067-1071.
אכן, היו לכיבוש השלכות מרחיקות לכת על אנגליה, אולם רבים מן השינויים היו תוצאה של סימביוזה בין התרבויות והתפתחויות שאינן אלא משתנה של הזמן.
חקירות ארכיאולוגיות אינן מראות על שינויים דרמטיים בחיי האיכר האנגלי הפשוט. חוק היער, אשר נחקק בשנת ?, ומנע מן הנתינים את הכניסה ליערות, היווה מעמסה כבדה במקומות מסויימים אולם הרעב, שרבים ראו בו פועל יוצא של חוק זה ושל ההרס שליווה את דיכוי המרידות, מקורו בעיקר בחורף הקשה שפקד את צפונה של אנגליה בין 1086-1087.
הנורמנים לא הכירו בהיררכיה המעמדית בין האיכרים אשר הייתה נהוגה בימיו של אדוארד, דבר אשר היטיב עם האיכר הפשוט, אולם פגע באיכרים בעלי הממון.
ככל, החלפת האדונים האנגלים בוסאלים נורמנים, נראה שלא הייתה בעלת השפעה שלילית על האיכרים. הנשכרים היו העבדים שרבים מהם היו לאיכרים בעלי קניין קטן, וחל שיפור במעמדם.