את בעלה, יוסף פורת, הכירה אורנה בגרמניה ב - 1945. היא וחברתה תכננו לעבור לרוסיה כקומוניסטיות - הוא היה קצין בצבא הבריטי שנשלח לבדוק מיהן שתי הגרמניות שרוצות לעבור לבריה"מ. הם התאהבו ממבט ראשון, וכבר בערב בו נפגשו היא כתבה ביומנה - "פגשתי את הגורל". רק כמה ימים מאוחר יותר נודע לה שהוא יהודי, ושמשפחתו נספתה בשואה. ב - 17.6.45 הם נשבעו זה לזו אמונים והיא החליטה לבוא איתו לישראל. מאחר והיו סוציאליסטיים חשבו בתחילה לגור בקיבוץ, אולם זה לא קרה כי הקיבוץ לא הכיר במקצועה כשחקנית, והם עברו לקרית ביאליק. פורת למדה עברית והתקבלה לתיאטרון הקאמרי. אורנה ויוסף התחתנו שלוש פעמים: פעם אחת על פי החוק הגרמני - בשביל שההורים שלה יהיו רגועים, פעם אחת על פי החוק הבריטי - כדי שהיא תקבל פספורט ותוכל לעלות לארץ, ופעם אחת בנישואים יהודיים, כדי שיוכלו לאמץ את ילדיהם.כאתאיסטית, פורת לא רצתה להתגייר, וזה גם לא עניין אף אחד. השחקנית המצליחה ייצגה את ישראל בעולם כישראלית לכל דבר. אולם מאחר ולא יכלה ללדת ורצתה לאמץ ילדים נאלצה להתגייר ולהתחתן ברבנות. הזוג פורת אימץ את יורם ואת ליטל.
ביוסף פורת עבד כמרגל בשב"כ ובמוסד. הוא נשלח בשליחות המוסד למרוקו כדי להכשיר את הקרקע לשיחות השלום עם מצרים, והיא הצטרפה אליו, בזהות בדויה ותחפושת. בעוד היא מופיעה באור הזרקורים, עבודתו של בעלה היתה חשאית. הוא נעדר מהבית לתקופות ארוכות, אך הקפיד לשלוח לה פרחים לכל פרמיירה. "הוא היה המבקר הכי חריף והמעריץ הכי גדול שלי", אמרה בראיון. יוסף פורת נפטר ממחלת לב ב - 1999. על קברו, בחלקה משותפת שקנו לעצמם ביער בן שמן, הקריאה פורת את השיר של לאה גולדברג, "ולא היה בינינו אלא זוהר".