
הקונגרס השני עמד בסימן התחזקות רוסיה הסובייטית; את אירופה פקד משבר כלכלי חמור, אשר פגע בפועלים והביאם לידי תמיכה בקומאינטרן החדש, וההתקדמות הסובייטית הצבאית בשטחי פולין, נתפסה כתחילתו של עידן המהפכות הבינלאומיות.
לנין קיווה שהפועלים הפולנים יהוו את הצוהר לניצחון בפולין, אולם כאשר באוגוסט 1920 התקרב הצבא האדום לורשה הבירה, נתגלתה לו טעותו. הפועלים לחמו באוייב בלהט לאומי ניכר, והצבא האדום נאלץ לסגת מזרחה.
ב- 12 באוקטובר נחתם הסכם שביתת נשק בין ברה"מ לפולין.
היה זה סופו של חזון המהפיכה הפרולטארית הבינלאומית, ולנין החל להקדיש משאביו לענייני פנים ודיפלומטיה.
הפילוג בעולם הסוציאליסטי החמיר, בפברואר 1921 הוקם אינטרנציונל נוסף, שלישי במספר (איחוד המפלגות הסוציאליסטיות הבינלאומי), הפועלים החלו מאבדים אמונם בנציגיהם הסוציאליסטים, ומתנגדי הקומאינטרן הלכו ורבו.
על רקע דעיכת האינטרנציונליזם הסובייטי, התקיים הקונגרס השלישי של הקומאינטן.
צירי הקונגרס השלישי היו עתה רדיקליים פחות, דעיכתו של החזון האינטרנציונליסטי אשר עמד במרכזם של שני הקונגרסים הראשונים הורגש בכל.
סביר שבלבבות רבים עלתה עתה שאלה בדבר תכליתו של האינטרנציונל.
הקונגרס הגה עתה מדיניות חדשה, אשר נועדה ליצור תמיכה פרולטרית רחבה: מדיניות החזית המאוחדת. נקבע כי על הקומוניסטים להתאחד ולדרוש רפורמות סוציאליות קצרות טווח מן המשטרים הקיימים, בעודם מכינים את הפועלים למהפיכה העתידה לבוא.
אולם נסיונות ההתקרבות לסוציאליסטים המתונים (אשר היו מוקצים עד כה), עלו בתוהו.
בתחילת אפריל 1922, התכנסו נציגי שלושת "האינטרנציונלים" העויינים בברלין.
הסוציאליסטים המתונים, חברי האינטרנציונל השני, מחו נגד הטוטאליטריזם הסובייטי, ובראש ובראשונה, כנגד מעצרם של 35 סוציאליסטים רוסים המזוהים עם הסוציאל-דמוקרטיזם.
לבסוף, התפשרו הצדדים, ופירסמו מניפסט משותף, בו קראו לזרמים הפרולטריים השונים להתאחד, ולארגן הפגנות המוניות למען רפורמות סוציאליות.
אולם ביוני 1922 נפתח משפטם של הסוציאל-דמוקרטים הרוסים. גזר הדין ניתן באוגוסט: מתוך 34 הנאשמים, נדונו 14 למיתה, 16 לעונשי מאסר ארוכים ורק שלושה זוכו.
המשפט הביא לקריסת המשא ומתן בין האינטרנציונל השני, הקומאינטרן ואיחוד המפלגות הסוציאליסטיות.