
תקופת הבלאק ארק המוקדמת היתה מצוינת מבחינת פרי שנהנה, כממציא הביט החדש "רגאיי", מתקופת יצירתיות גדולה עם להקתו "האפסטרס", כמו גם הצלחה מסחרית בג'מייקה.
יום אחד נכנס לחנות התקליטים שבבעלותו של פרי צעיר בשם בוב מארלי. להקתו של מארלי, "הוויילרס" (the Wailers) זכתה להצלחה בשנים שקדמו, אך עברה תקופה קשה באותם זמנים.
מארלי, שהתלהב מהחומרים של פרי ולהקתו היה זקוק לעזרה. בייחוד דירבנה את מארלי הצעיר ההצלחה הבין לאומית של האפסטרס (פרי ולהקתו יצאו לסיבוב הופעות תקדימי בבריטניה).
אחרי כמה ג'ם סשנים משותפים של הוויילרס והאפסטרס, החליטו הלהקות לשתף פעולה. פרי התעצבן מכך שלהקתו נלקחה ממנו והוא נשבע להרוג את מארלי.
אחרי זמן לא רב, נפגשו השניים ליישב את ההדורים. להפתעת הנוכחים, לאחר כמה שעות מאחורי דלתות סגורות יצאו השניים מחובקים ומחוייכים. הוחלט כי הווילרס והאפסטרס ישתפו פעולה כשאת ההפקה המוסיקלית יבצע פרי.
היחסים בין השניים היו נפלאים. פרי סיפק למארלי את חדוות היצירתיות שאזלה לו באותה תקופה. השירים שהופקו מהעבודה המשותפת בסטודיו, "Small Axe", "Duppy Conqueror", "Fussing & Fighting", מהווים את אחד הרגעים הבולטים בהיסטוריית הרגאיי.
ואולם היחסים הקיצוניים בין השניים נועדו להתפוצץ. לאחר ההצלחות בשנים 1969-1970, הוויכוחים בין הוויילרס לפרי גדלו, וב- 1971 נטלה להקתו של מאלרי את מחלקת הקצב של האפסטרס (בס, תופים) ויצאה לדרך חדשה בחברת איילנד.
פרי זעם על המהלך בו, לטענתו, מכר מארלי את נשמתו לשטן המוסיקה האימפריליסטי.
החומר שהוקלט בשיתוף פעולה בין שני הניצים שרוי עד היום בתסבוכת משפטית, כאשר אף אחד מהצדדים אינו מקבל את כספי התמלוגים.