בתחילת המירוץ לנשיאות סבל קרטר מחוסר הערכה בקרב הציבור והסקרים הצביעו על 21% תמיכה בלבד,אחוז הנמוך ביותר שקיבל נשיא מכהן מאז תחילת הסקרים בשנת 1936.
קרטר ספג ביקורת על דילול כוחה הצבאי של ארה"ב אל מול ברה"מ,על שינוי עמדותיה ההיסטוריות של המפלגה הדמוקרטית,אשר התחייבה לעזור לעניים למיעוטים ולמשוללי זכויות(כגון זכות הצבעה) ועל דרך נהול כושלת במשבר בני הערובה באיראן.
לאור מעמדו הרעוע של קרטר החליט הסנטור אדוארד קנדי להתמודד על ראשות המפלגה הדמוקרטית על מנת להחליף את קרטר במירוץ הנשיאות.
למרות הכל זכה קרטר בניצחון מובהק על קנדי אך נשאר עם מפלגה חצויה ומעמד נמוך בסקרים אל מול המועמד הרפובליקני,רונלד רייגן.
קרוב למועד הבחירות הראו הסקרים על קרב צמוד בין המועמדים אולם בקלפיות עצמן התוצאה הייתה שונה בתכלית ורייגן זכה בניצחון ברור של 51% אל מול 42% בלבד לקרטר ,את 7% הנותרים קיבל המועמד העצמאי אנדרסון.