נשיאותו של פרון הייתה רודנית ביחסה למתנגדיו, אולם פרון ואישתו היו אהודים על פועלי ארגנטינה, והללו היוו את בסיס כוחם.
כאשת הנשיא, לא היו לאווה סמכויות רשמיות, אולם בעקבות פניות חוזרות ונשנות של פועלים אשר ביקשו בוררותה, העניק לה בעלה הנשיא, סמכויות מעטות בתחום ענייני העבודה והרווחה.
תחת שר העבודה והרווחה הרשמי, חוזה מריה פריירה, החלה מתקדמת במשרד, ובתוך ימים מעטים הפכה אווה לסמכות הגבוהה ביותר בתחום.
היא החלה לפתח קשרים אמיצים עם איגודי העובדים השונים, ולבקר במפעלים ואתרי בנייה בעקביות.
ב- 1946 הקימה אירגון מתחרה לאירגון העזרה החברתית (Sociedad de Benifencia) האריסטוקרטי, אשר מיאן לקבלה לשורותיו. האירגון החדש, "קרן אווה פרון", הפך למושא שנאתם של האריסטוקרטים ומוקד תקוותם של הפועלים, ועד מהרה גבר בהשפעתו על אירגון העזרה המסורתי.
הקרן התבססה על תרומות, סבסוד ממשלתי ומכירת כרטיסי הגרלה, ופעילותה סבבה סביב הקמת אירגוני צדקה שונים, בתי יתומים, בתי חולים, בתי ספר וכדומה.
במקביל החלה אווה להיאבק למען זכות הצבעה לנשים והקימה את "המפלגה הפרוניסטית הפמיניסטית" (Partido Peronista Femenino). מפלגה זו יצאה נגד השוביניזם הארגנטינאי המסורתי, אשר זכה לביטוי מובהק בשנות הממשל הצבאי.
ב- 1947 רכשה את העיתון היומי "Democracia" בו נוהגת הייתה להרחיב בתיאור פעולותיה האלטרואיסטיות.
ביוני נענתה להזמנת הממשלה הספרדית ופתחה במסע בינלאומי.