הפרקליטות עירערה על עונשה של סיגלית חיימוביץ’

בכתב הערעור כותבת המשנה לפרקליטת המדינה, עו"ד נאווה בן אור, כי מעשה הרצח "נעדר מניע ומעיד על זלזולם של מבצעיו בחיי אדם ועל רשעותם ושחיתותם המוסרית". בהמשך מציינת בן אור כי חיימוביץ' נטלה חלק פעיל ברצח "האכזרי וחסר המעצורים" ולכן יש לגזור עליה עונש זהה לזה שנגזר על רעי חורב. "אין לדקדק בחלקו של כל אחד מהשניים בהמתה, ודי בכך ששניהם תרמו תרומה ממשית ומשמעותית למעשה הזוועה", נכתב בערעור.

הפרקליטות נשענת בבקשת הערעור על דבריו של השופט נתן עמית, שעמד בראש ההרכב במשפט של חיימוביץ', וביקש לגזור עליה מאסר עולם. "זדונם ורשעתם של הנאשמים בפרשה זו הם כשל האכזריים בין העבריינים, גילם היה סמוך לבגרות ומעשיהם הם מהחמורים ומעוררי זוועה, ועל כך העונש הראוי, ההולם והצודק לסיגלית חיימוביץ' הוא מאסר עולם", כתב השופט עמית בגזר הדין.

שתי השופטות הנוספות במשפט חיימוביץ', רנה משל ושרה בראש, ביקשו לגזור על חיימוביץ' עונשים קלים יותר תוך שהן מתחשבות בגילה הצעיר בזמן ביצוע העבירה ועברה הפסיכולוגי. על כך משיבה הפרקליטות: "אין בגילה של חיימוביץ' בעת ביצוע העבירה ובנסיבותיה האישיות כדי להצדיק עונש שאינו מאסר עולם". חיימוביץ' הייתה בת 17 וחצי בעת ביצוע הרצח.

לסיכום מציינת הפרקליטות כי חיימוביץ' היא שהגתה לראשונה את ביצוע הרצח כשאמרה: "בואו נהרוג אותו". בהמשך נכתב כי היא מסרה לידי חורב שתי אבנים, ובהן האבן ששימשה לריצוץ ראשו של אסף שטיירמן, ולבסוף אף הניחה את ידה על צווארו של אסף, שהתבוסס בדמו במטרה לחונקו, אולם נרתעה מלעשות כך בשל הדם הרב שכיסה את פניו.

לאחר ביצוע הרצח סיפקה חיימוביץ' לחורב בגדים להחלפה, במקום אלו המגואלים בדם, ואף הבהירה לליהי גלוזמן, עדת המדינה, "כי ראוי לה שתשתוק". במשך ארבע שנים שמרו השלושה על שתיקה על מנת שלא לחשוף את חלקם ברצח. חשיפת הפרשה התאפשרה לפני למעלה משנה בעקבות עדותה במשטרה של סנדרין חורב, אשתו של רעי.