המשפט

חרף הביקורת הבינלאומית ומחאותיה החוזרות ונשנות של ארגנטינה על הפרתה של ישראל את חוקיה וריבונותה, הוחלט כי ישפט בירושלים. שרת החוץ דאז, גולדה מאיר שיגרה התנצלות רשמית לארגנטינה ולאחר מגעים דיפלומטיים אינטנסיביים בין שתי המדינות, שככו הרוחות.

ב- 10 באפריל 1961 נפתח משפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים. אייכמן נשפט בפני שלושה שופטים: בנימין הלוי, נשיא בית המשפט המחוזי, משה לנדוי, שופט בית המשפט העליון ויצחק רווה, שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב.

הקטגוריה, בראשות פרקליט המדינה דאז, גדעון האוזנר, הגישה כתב אישום בן 15 סעיפים, בהם: רציחתם, עינויים והגלייתם של מיליוני יהודים, הגליית כחצי מיליון פולנים, עשרות אלפי סלובנים וצוענים, רציחתם של כ-100 ילדים צ'כים וחברות בגסטאפו, בס"ד ובס"ס.

כסניגורו של אייכמן שימש עורך הדין הגרמני רוברט סרבציוס (Servatius), אשר ייצג את פושעי המלחמה הנאצים בנירנברג. את שכרו של סרבציוס שילמה מדינת ישראל.

טיעוני ההגנה התבססו בעיקר על דוגמה אחת, לפיה אייכמן היה רק בורג קטן במערכת ההשמדה הנאצית, ולא הייתה לו ברירה אלא להשמע לפקודות. סניגורו הציגו כביורוקרט חסר חשיבות, הוא לא הכחיש מעשיו המתועבים, אולם טען לחפותו מן האחריות למעשים.

המשפט עורר הדים רבים בעולם ובפרט בישראל; המשפט כולו צולם ושודר בטלוויזיה האמריקנית. המשפט החזיר לתודעה הבינלאומית את זוועות השואה. בישראל שררה התחושה כאילו משפטו של אייכמן הוא משפטה של גרמניה הנאצית כולה.

ב- 11 באפריל 1961 נמצא אייכמן אשם בכל הסעיפים ונידון למיתה.

הוא ערער לבית המשפט העליון, אולם ב- 29 במאי 1962 נדחה ערעורו.

לבסוף, לאחר שנדחתה בקשת חנינה שהגיש לנשיא המדינה באותה עת, יצחק בן-צבי, ב- 31 במאי 1962, הוצא אייכמן להורג בתלייה.

גופתו נשרפה ואפרו פוזר לים.