"לא נוותר על חקר האמת״: ניצול הטבח בדמעות בטקס הזיכרון

בפתיחת הטקס הוצג ביצוע של ארקדי דוכין לשירו “מי אוהב אותך יותר ממני״. דוכין צולם מנגן על פסנתר שהוצב בבית משפחת קיפניס בקיבוץ בארי, שבו נרצחו אביתר (תרי) ולילך קיפניס, ופול וינסנט קסטלבי, מטפלו המסור של תרי. מאחורי דוכין הוקרנו תמונותיהם של הנרצחים והנופלים. לצדו עמדה אור-לי ניב, אמו של סמ”ר עומרי ניב פיירשטין ז”ל, לוחם חטיבת החילוץ של פיקוד העורף שנפל בקרב במחנה זיקים. אור-לי הקריאה את השיר “אימהות” מאת אסנת אלדר.

השחקנית והקומיקאית שני כהן דיברה על מה שאבד באותו בוקר ועל הזיכרונות שמלווים את המדינה מאז. “ובאותו בוקר שבת איבדנו כל כך הרבה״, אמרה. “איבדנו מהתמימות שהייתה בנו והלב נשרף״. היא הזכירה את מי שהתחננו בממ”דים שעלו באש ובמיגוניות הצפופות, ואת ההודעות הנואשות שהפכו לפסקול של מציאות בלתי נתפסת, של רגעים אחרונים. ״הערב הזה נעצור כדי לזכור את כל מה שאיבדנו וגם כדי לשאול מה נשאר בנו מאז״, אמרה כהן.

אלי שרעבי הזכיר בדבריו את הילדים שהתחבאו שעות בארונות בגדים, את מי שנאלצו לעצור את נשימתם כדי להציל חיים קטנים, את ההורים שהפכו את גופם למגן אנושי ואת מי שנפרדו בהודעת טקסט קצרה. הוא הזכיר גם את השכנים שהפכו לאחים, את חברי כיתות הכוננות ואת האזרחים והאזרחיות שהתייצבו בלי לשאול שאלות.

שרעבי התייחס לכל חללי מלחמת 7 באוקטובר ול”מי שראו את התהום נפערת ונשארו בני אדם״. הוא קרא לזכור ולספר את שאירע ביום שבו “השמיים נפלו עלינו״, וסיים: “נזכור את כולם ולעולם לא נשכח. זהו טקס של העם שנוצר בזכות העם ומתקיים למען העם״.

בהמשך הטקס הקריא עידו יקיר, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ מגן, תפילת יזכור מיוחדת. חברי כיתת הכוננות נלחמו בבוקר 7 באוקטובר ומנעו את חדירת המחבלים לקיבוץ. בקרבות איבדו שניים מחבריהם: אופיר ירון ואבי פליישר ז”ל.

“יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו, הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, קורבנות טבח השבת השחורה תשפ”ד״, פתח יקיר. בתפילה הוזכרו הנרצחים בבתים, בשדות ובדרכים בנגב המערבי, ההורים שניסו להציל את ילדיהם והרוקדים שנמלטו מפני המחבלים. “את החללים שגופותיהם נלקחו בשבי ואת מי שנחטפו חיים ומתו בְּשִׁבְיָם״, הקריא.

“נזכור את אמיצי הלב שנחלצו להגנה״, המשיך יקיר, והזכיר את חברי כיתות הכוננות, החיילות והחיילים במוצבי הגדר, אנשי כוחות הביטחון וההצלה והאזרחים שחשו לעזרת המותקפים ונפלו. “נזכור את כל יושבי הספר, את האזרח והחייל, את הגר והתושב והאורח, שבגופם היו לנו לגבול. יהיו חללי השבת השחורה חתומים בלב ישראל לדור דור״.

לצד זכר הנרצחים והנופלים, הוקדשה התפילה גם למי שנותרו להתמודד עם האובדן: שורדי התופת, הילדים, הפצועים בגוף ובנפש, היתומים, האלמנות והאלמנים והקהילות שנאלצו לעזוב את בתיהן. “את מקוממי החורבות, השבים לאדמתם כאפיקים בנגב ואת מי שמוראות העבר וזכר יקיריהם לא מניחים להם לשוב״, הקריא יקיר, וסיים: “אל ישקוט ואל ינחם ואל יפוג האבל עד ישב ישראל על אדמתו לבטח ובשלום לדור דור״.

את הקדיש נשא הרב בני קלמנזון, אביו של אלחנן קלמנזון ז”ל. ב-7 באוקטובר יצא אלחנן עם אחיו ובן דודו להציל חיים, ונפל בקרבות בבארי. הערב עמד אביו בטקס הזיכרון ודיבר בשמו. “אני עומד כאן בשם בני אלחנן, שקפץ, נלחם ונפל עבור בני-עמו ועל קידוש השם״, אמר הרב קלמנזון לפני הקדיש. “למען אחדות בעם, למען התגברות על המחלוקות, וערבות הדדית בתוכנו, למען המלחמה על הטוב והראוי בעולם".

בהמשך הטקס הקדישו שני כהן ואלי שרעבי דברים למי שיצאו להילחם ולהציל חיים בתוך הכאוס של בוקר 7 באוקטובר. כהן תיארה את הרגעים שבהם, מול התמונות הקשות, היו מי שהבינו שהאחריות מוטלת עליהם: ״בתוך הכאוס של בוקר שבעה באוקטובר, על רקע תמונות גדר הגבול שנרמסת, טנדרים לבנים נוסעים בשדרות ושידורי לייב קורעי לב של משפחות שלמות שנרצחו לנגד עינינו התגלו בשטח גיבורים שהבינו שאם לא הם זה אבוד , זה עליהם״.

שרעבי המשיך ותיאר את ההחלטה לצאת אל הלחימה, גם בלי פקודות מסודרות: ״בלי פקודות מסודרות הם קיבלו על עצמם אחראיות, יצאו מבתים והשאירו משפחות נעולות בממד, זינקו מחמלים, מתחנות משטרה, וממחסות מוגנים, לא מתוך תחושת גבורה אלא כי פשוט הם הבינו שזה הם מה שהם צריכים לעשות״.

כהן הזכירה את רב סרן עידו שני ז”ל, סגן מפקד סיירת נח”ל, ואת ההוראה שהעביר בקשר באותו בוקר: ״רב סרן עידו שני ז״ל, סגן מפקד סיירת נח״ל היה בבוקר שבעה באקכובר הקצין האחראי בגזרת כרם שלום סופה בשעה 6:43 עם מטח הטילים הראשון הכריז בקשר: ״אנחנו במלחמה, כל אחד להגנה בגזרתו להרוג מחבלים בהצלחה״. לאחר מכן סיפרה על הקרב שבו נפל: ״דקות אחר כך נתקל עידו במארב מול מחבלים ונהרג בקרב מולם״.

בהמשך הטקס הובא סיפורו של ישראל צאנה מאופקים, שיצא להילחם במחבלים בבוקר יום הולדתו ה-30. שעות קודם לכן עוד חגג עם חברתו שחף ועם אחותו אביבה. בבוקר יצא לטייל עם הכלב, וכשהחלו האזעקות חזר הביתה, לקח את אקדחו ויצא להגן על אחרים.

״מוקדם בבוקר בשבעה באוקטובר ישראל צאנה וחברתו שחף מאופקים, יוצאים לטיול עם הכלב מארלי כשמתחילות האזעקות הם רצים הביתה, ישראל שעבד כמאבטח לוקח את האקדח ויוצא, משאיר את שחף ואת משפחתו מאחור״, סיפר אלי שרעבי.

שני כהן תיארה את הקרב שניהל ישראל, לבדו, ואת החיים שהציל: ״עם אקדח ומחסנית אחת, ניהל ישראל לבדו קרב הרואי נגד עשרות מחבלים עד שנורה ונפל, הקרב שניהל מנע את כניסת המחבלים לבתים, והציל רבים מאנשי אופקים, ישראל נרצח ביום הולדתו ה-30 יהי זכרו ברוך״.

אחותו, אביבה צ׳אנה, חזרה בדבריה מהכתובת שבה הוא קבור אל החיים שהיו לו. אל החיוך, אל שמחת החיים ואל חגיגת יום ההולדת האחרונה שלהם יחד. היא סיפרה על ההודעות ששלחו אליו בבוקר, שנותרו ללא מענה בזמן שנלחם.

״גוש 1, חלקה 16, שורה 17, בית העלמין אופקים, כתובת מוזרה בחרת לך, אבל זו הכתובת שלך לנצח לא יהיה אחרת, כאן קבורים החלומות שלך ושם מתחיל האובדן שלנו. אבל אני לא רוצה לזכור אותך רק דרך המקום הזה, אני רוצה לזכור איך חיית, את החיוך הגדול שלך, את שמחת החיים שלך, את האח והבן המקסים שהיית, את האיש שנכנס למקום ומכניס בו אור".

״בלילה אחרון שלך עוד חגגנו יום הולדת 30, שחף אתה ואני, שנינו רקדנו, איחלנו לך מזל טוב, את כל הטוב שבעולם. כמה שעות אחר כך עמדת מול מחבלים, רק אתה לבד עם אקדח ו-15 כדורים. אנחנו מסמסים ואתה לא עונה, היית עסוק בלהיות גיבור, על המצבה שלך כתבנו ׳את החיוך הגדול שלך נזכור ולא נשכח׳, ואמא אומרת את זה הכי פשוט אלוהים נתן לנו אותך ובגיל 30 לקח, אני מתגעגעת לאח שהיית, בכל הימים שלפניו, ומאז כמו שכתוב על המצבה שלך, לך יש מקום שם ולנו יש מקום שאתה נמצא בו תמיד חלקה 16 שורה 17 גוש 1״.

בהמשך הוקרן סרטון לזכר שני נהגי הסעות שיצאו לחלץ אזרחים ב-7 באוקטובר: עאבד אל כארים נסאסרה מכסייפה, שנרצח במארב מחבלים בכביש 232, וחיים בן אריה, נהג ההסעות המיתולוגי של גוש קטיף, שפינה ילדים מבארי לים המלח. המראות שאליהם נחשף חיים שברו את רוחו, והוא שם קץ לחייו בסוף אוקטובר 2023.

יוסף נסאסרה סיפר כי אחיו עאבד יצא לחלץ מבלים מהנובה למרות הסכנה: “לא משנה אני יודע שזה מסוכן, אבל האנשים האלה צריך להביא אותם״, אירית בן אריה, אלמנתו של חיים, סיפרה שביקשה ממנו לא לנסוע. תשובתו הייתה: “אם צריך אותי אני נוסע״.

עמרי שפרוני, ממייסדי תנועת “קומו״, נשא דברים בטקס ופנה אל בני משפחתו שנרצחו בקיבוץ בארי. שפרוני הוא דודם של ליאל וינאי חצרוני ואחיינם של אביה ואיילה חצרוני ז”ל. מול הקהל הוא חזר אל חוסר האונים של אותו בוקר: “משפחה אהובה שלי, לא הייתם צריכים להירצח. אף אחד מכם. הייתם לבד. חסרי הגנה, וגם אני לא יכולתי לסייע״.

מהאובדן המשפחתי עבר שפרוני לדבר על האמון שנשבר בשעות ההמתנה לעזרה. “באותו בוקר המערכות קרסו, המדינה לא תפקדה. בשעות הארוכות בממ”ד האמון שהיה לנו עוגן התרסק לרסיסים. אבל היה גם דבר אחר. לוחמים חתרו למגע פרצו דרך ולבסוף הגיעו. אזרחים התייצבו עם כל הלב והרגשנו את מלוא עוצמתה של הערבות ההדדית הישראלית״.

לצד ההתגייסות הזו, שפרוני דרש תשובות. לדבריו, הדרך לתיקון ולבניית האמון מחדש מחייבת בירור של מה שאירע: “אבל ערבות הדדית לבדה לא מספיקה. בשביל לבנות חזרה אמון אנחנו חייבים גם את האמת. חייבים לדעת מה קרה. ללא חקירת האמת לא נוכל לתקן. ולא נוכל לוודא שזה לא יקרה שוב”.

״שלוש שנים עם ישראל סוחב על כתפיו, פחד וכאב, ושאלה אחת שלא מרפה - ״איך זה קרה לנו? ואנחנו לא נוותר על התשובה, זה המבחן שלנו״.

בהמשך הטקס הוקרן סרטון לזכר קארין ז’ורנו ז”ל, שנרצחה ב”אמבולנס המוות” יחד עם 17 מבלים ומבלות ממסיבת הנובה. אמה, ענבל, חזרה אל הזיכרונות שנשארו איתה: הלידה, השן הראשונה, הילדות ושמחת החיים. משם עברה אל ההודעה האחרונה ואל 11 הימים שבהם המשפחה עוד לא ידעה מה עלה בגורלה.

“אני זוכרת את היום שקארין שלי נולדה, אני זוכרת את השן הראשונה שלה, פתאום מתחת לחיוך הקטן הציצה לה שן לבנה אחת. ואחר כך באו חיים שלמים. ילדה, נערה, אישה צעירה. בית ספר, חברות, צבא, עבודה, צחוקים. קארין שלי גדלה ואני זוכרת הכל. אני זוכרת גם את הרגע שהיא אמרה לי שהיא נוסעת למסיבה, אפילו עם רגל שבורה. אני זוכרת את ההודעה האחרונה, עם המילים האחרונות. זוכרת את 11 הימים והלילות של חוסר ודאות חונק והפחד לקוות. אני לא שוכחת אפילו לרגע אחד את הדפיקה בדלת עם הבשורה המפרקת שמהתינוקת שלי, שרק אתמול בקעו לה שיניים, נותרו שלוש שיניים. שלוש״.

בהמשך הטקס הוקרן סרטון לזכר בני משפחת סימן טוב, שנרצחו בביתם בניר עוז. ראומה קדם, אמה של תמר קדם סימן טוב ז”ל, צולמה מבקרת בבית המשפחה ההרוס. על רקע תמונות הבית נשמעו דבריה: ״די למלחמה. די לשכול הזה, די לכאב. בבית השרוף הזה הופקרה ונרצחה המשפחה שלי משפחת סימן טוב״.

קדם דיברה גם על החיים שהיו אמורים להימשך, על הילדות שהיו צריכות לעלות לכיתה ג’ ועל הילד שהיה צריך ללכת לגן. “אני משייטת בין העולמות יש לי משפחה בשמיים ויש לי משפחה בארץ. ארבל ושחר היו אמורות לעלות לכיתה ג’ ועומריקי לגן תות, לכאב הזה אין גבול ועצב אין לו סוף״.

בהמשך הטקס הובא סיפורם של יורי ורוזה ידגרוב מאופקים, שחיו יחד 55 שנים ונרצחו לעיני בנם היחיד, מארק. שני כהן תיארה כיצד הבוקר המשפחתי נקטע באזעקות, וכיצד הניסיון להגיע למקלט הסתיים ברצח שני ההורים.

״שבת שמחה תורה, אופקים, שקט, יורי ורוזה ידגרוב עם בנם היחיד מארק בבוקר משפחתי ופתאום אזעקות ומטחי טילים בלתי פוסקים מארק רץ החוצה לפתוח את דלת המקלט המשותף, יורי ורוזה ומנסים להגיע אליו, אבל, טנדר לבן עוצר בכניסה לבניין. יורי נורה ראשון, ונופל לרצפה. שניות אחר כך, הם יורים ברוזה והיא נופלת לידו, מארק שהוריו נרצחים לנגד עיניו נפצע מרסיסים אבל מצליח להימלט למקלט וניצל״, סיפרה כהן.

אלי שרעבי חזר אל 55 שנות חייהם המשותפים, ואל סיפורי האהבה שנגדעו באותו יום: ״חמישים וחמש שנים יורי ורוזה חיו יחד, בשבעה באוקטובר נגדעו סיפורים אהבה רבים, אוהבים שנרצחו חבוקים, בממד, בסלון, בשדות, ברחבת הריקודים, ברכבים, ובצדי הדרך, מנסים להגן זה על זה, עד לנשימתם האחרונה״.

46 חטופים נלקחו בחיים ולא זכו לשוב: הם נרצחו בידי חמאס או נהרגו בשוגג מאש כוחות צה”ל. לזכרם הוקדש קטע בטקס, שאותו פתחה שני כהן במילים: “הידיים שהושטו מן החושך בבקשת עזרה, חזרו ריקות, הם לא הושבו לביתם. הם הושבו לקבורה״.

עדי מרציאנו, אמה של התצפיתנית נועה מרציאנו ז”ל, פנתה אל בתה ודיברה על האימהות שנקטעה ועל השכול שלא הייתה יכולה להתכונן אליו. “נועה שלי אהובה, תשע עשרה שנים לימדת אותי מהי אימהות, אבל לא לימדת אותי מה זה להיות אמא שכולה. לא לימדת אותי איך להיות אמא לילדה שנחטפה מאיתנו ולא חזרה. כמוני, לא למדו גם האימהות של 17 התצפיתניות והלוחמות שנרצחו והיו איתך בשבת ההיא, בפעם האחרונה שדיברנו״.

מהכאב הפרטי שלה עברה מרציאנו אל המשפחות האחרות, שחיכו לשובם של יקיריהן. היא תיארה את ההמתנה ליד הטלפון והדלת, ואת החיבוק שדמיינו ולא זכו לו: “וכמוך, עוד ארבעים וחמישה חטופים וחטופות נחטפו בחיים ולא זכו לשוב, הם החזיקו מעמד עוד שבועות וחודשים. בחושך, בפחד. נאחזים בחיים ומחכים שמישהו יבוא להציל אותם. וכל הזמן הזה המשפחות שלהם חיכו ליד הטלפון. ליד הדלת. מדמיינות את הרגע, את החיבוק. אבל ההזדמנויות הוחמצו. לא קיבלנו את יקירנו בחזרה קיבלנו אותם למנוחת עולם. וקיבלנו גם משפחה חדשה, משפחת השכול.

סרטון נוסף הוקדש לזכר אריה אוזן ובנו אלי אוזן ז”ל, שנרצחו במיגונית בחוף זיקים. ליהיא אוזן, בתו של אלי ונכדתו של אריה, הייתה בת 12 כשקיבלה את הבשורה, שבוע לאחר 7 באוקטובר. לרגע, כששמעה שמצאו את אביה, חשבה שהוא נמצא בחיים.

“העירו אותי עם הבשורה, אחותי העירה אותי אחותי הגדולה ואמרה ׳מצאו את אבא׳ ואני חשבתי שמצאו את אבא. ואז הבנתי שמצאו את הגופה של אבא ולא את אבא. ונכנסתי לזה ישר, בום בגיל 12, ולא ידעתי כלום מהחיים שלי״, סיפרה.

רון אוזן, בנו של אריה ואחיו של אלי, סיפר על התאומים שנולדו לו ושנקראו על שם אביו ואחיו. לצד החיים החדשים, הוא דיבר על שני האנשים שחסרים בהם: “הם לא פה לראות את זה״.

כשעל הבמה ביצעו רוני דלומי ותמיר גרינברג את השיר “דרישת שלום מחיים אחרים״, שורד השבי אלי שרעבי, המנחה את הטקס, פנה אל המשפחה שאיבד. הוא הקריא מילים אישיות שכתב לאשתו ליאן ולבנותיו נויה ויהל ז”ל, שנרצחו בביתן בקיבוץ בארי, ולאחיו יוסי שרעבי ז”ל, שנהרג לאחר שנחטף לעזה.

שרעבי דיבר על נוכחותם בחייו גם בתוך המנהרות, ביום השחרור ועכשיו, כשהוא עומד על הבמה. מתוך הגעגוע סיפר על הבחירה להמשיך לחיות ולזכור: ״אהובים שלי מוזר למסור דרישת שלום למי שכבר לא איתך אבל בעצם אתם לא עזבתם אותי אפילו לרגע, הייתם שם יום יום איתי בתוך המנהרות הייתם איתי ביום השחרור ואתם איתי גם עכשיו הבטחתי לכם שנעשה הכל כדי שלא נשכח ואני עומד פה ואני בטוח שאתם שומעים אז תדעו אני לא שוכח, ישראל לא שוכחת אתכם זה אתם פה בכל יום ובכל שעה ובכל רגע אני אוהב אתכם ולעולם לא אפסיק להתגעגע, אתם נותנים לי את הכוח להמשיך לחיות מתוך בחירה והבנה שאסור לרוע לנצח בחרתי בחיים כי לחיות פירושו שאני זוכר. זוכר את כל הרגעים שלנו יחד. דרישת שלום מחיים אחרים״.

״מה שקרה ביום ההוא, ומה שקרה לנו מאז, אסור שיקרה שוב. אנחנו חייבים לזכור את מי שנרצחו את מי שנפלו את מי שיצאו מהבית ולא חזרו לזכור את השמות את הפנים את החיים שהיו להם ואת החיים שעוד היו צריכים להיות לא רק מפני שאנחנו חייבים להם את הזיכרון אלא מפני שאנחנו חייבים להם את האמת״, אמרה שני כהן.

אלי שרעבי הוסיף: ״לזכור מה קרה. לחקור איך קרה. לא לעגל פינות. לא לתת לזמן לטשטש את האמת, לא לשכתב את ההיסטוריה, ולא לתת להיסטוריה לחזור על עצמה.

הזיכרון הוא לא רק מבט לאחור. הוא גם הדרך שלנו קדימה. רק אם נזכור באמת, נוכל ללמוד. רק אם נלמד, נוכל לתקן. ורק אם נתקן! נוכל לבנות כאן מקום בטוח יותר, ראוי יותר, טוב יותר. זאת התקווה שלנו!שאחרי הכול ולמרות הכול, עוד יהיו כאן חיים טובים יותר״.

את טקס הזיכרון הלאומי חתמה שירת “התקווה״, בהובלת עופרי רחום, אחותה של ניצן רחום ז”ל שנרצחה במיגונית ברעים. אחרי ערב שבו המשפחות חזרו אל ההודעות האחרונות, אל ההמתנה ואל הבשורה בדלת, עמדה אחות שכולה והובילה את המילים “עוד לא אבדה תקוותנו״.

שלוש שנים חלפו, אבל עבור המשפחות האובדן נוכח בכל יום: בכיסא הריק, ביום ההולדת ובחיבוק שלא יהיה עוד. הערב הן ביקשו לזכור את החיים שמאחורי השמות, ולברר את האמת על היום שבו נגדעו. הטקס הסתיים. הגעגוע והדרישה לתשובות נשארו.