במהלך שנות ה-60' נרדף אש"ף על ידי ממשלת ירדן, עד שגורש ממנה ב-1971, ומטהו התיישב בלבנון. בשנות ה-70' הוביל ערפאת את אש"ף להכרה בינלאומית, למרות שהארגון המשיך ליזום התקפות טרור רבות על מטרות ישראליות: בוועידת רבט ב-1974 הכירו מדינות ערב כארגון כנציג היחיד של העם הפלסטיני. באותה שנה התקבל ערפאת לנאום באו"ם בנושא הבעיה הפלסטינית. ב-1976 התקבל הארגון כחבר בליגה הערבית.
ב-1982 פלשה ישראל ללבנון, במטרה לתקוף קבוצות מחבלים של אש"ף שהתיישבו בו. מטה ערפאת עבר לתוניס.
באוקטובר 1985 נערכה התקפה אווירית ישראלית על מטה אש"ף בתוניס. ערפאת, ששהה במקום, שרד. באפריל 1988 חוסל אחד מבכירי הארגון, אבו-ג'יהאד.
בנובמבר 1988 הכריזה המועצה הלאומית הפלסטינית, הגוף המנהל של אש"ף, על הקמת "מדינה פלסטינית", למעשה הכריזה על עצמה כממשלה גולה. במקביל הכיר אש"ף בקיומה של מדינת ישראל.
בדצמבר 1988 התחיל אש"ף במגעים דיפלומטיים עם ארה"ב.
באפריל 1989 מונה ערפאת לנשיא המדינה הפלסטינית, לכשתוקם.
בזמן ממשלת רבין החלו מגעים חשאיים עם ערפאת ואש"ף, ובינואר 1993 בוטל החוק הישראלי האוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף.