בשבוע הבא תיפתח שנת הלימודים תשס"ד. המורים אמנם יאיימו עד הרגע האחרון בשביתה ומשרד האוצר יגיד שאין כסף. אבל בסוף, בסוף כולנו נוכל להתיישב מול הטלוויזיה ביום ראשון בערב ולחזות באמא מנשקת את בנה ושולחת אותו (ואת ילקוטו הענק) פנימה אל תוך הכיתה, כשבפנים מצפה לו מורה מצודדת לבושה שמלה ועל הלוח יהיה כתוב "שלום כיתה א".
לאיזה כיתה הוא ייכנס? האם בית הספר המטופח, המסוייד והמשופץ שיציץ מהמרקע מייצג את כלל בתי הספר בארץ? אתם באמת חושבים שבתי הספר בירושלים, תל אביב או רעננה זהים במשהו לבתי הספר ביפו, שדרות, עכו או ג'לג'וליה? וודאי שלא. האם זה מפריע למישהו? נדמה שלא.
בסוף השבוע אמרה השרה ליבנת ל"עיתון תל אביב" את השורות הבאות: "מי שיש לו יותר כסף לשיעורים פרטיים, יש לו יותר כסף בשביל הכל. זה תמיד נכון. הרי אין לנו יכולת לעשות כאן השוואה מלאכותית, אין דבר כזה. התפקיד שלנו הוא לנסות לסייע דווקא באמת לחלשים, איכשהו לתת משאבים והזדמנויות לכולם. אבל להגיד שיש איזשהו שוויון? יש בכלל שוויון? יש בכלל דבר כזה? מאז ימי הקומוניזם כולם הבינו שאין דבר כזה שוויון אבסולוטי. אין חיה כזו. בעולם כבר הכירו בזה די מזמן, חומות הקרמלין נפלו".
מפגן הבורות הזה פשוט מדהים. השרה אמנם פותחת באבחנה הפשוטה והנכונה, שלמי שיש כסף לשיעורים פרטיים, יש יותר כסף להכל - אבל איך זה מביא אותה למסקנה, שזה לא תפקידה של המדינה בכלל ומערכת החינוך בפרט, לצמצם את אי השוויון הזה? ההתנערות המופגת מכל סממן של סולידריות חברתית, תוך שימוש במושג "קומוניזם" כאילו מדובר באיזו מחלה מדבקת שמזמן הוכחדה, מעיד כאלף מונים על תפיסתה המסוכנת. מסוכנת לחברה ומסוכנת לתלמידים. את תפקידה היא מסכמת ב"סיוע לחלשים", תוך הפגנת אפסיות מרשימה: "איכשהוא לתת משאבים". איכשהוא, את לא מתאימה לתפקיד. איכשהוא, קשה לחשוב על תפקיד אחר שאת ראויה לו.
ניכורה של לבנת לתפיסות של שוויון, ותפקידה של המדינה, מביכה ומדאיגה כאחד. נאמנה לאידיאולוגיה אולטרה ימנית של Self Made Man מוכנה לבנת לסייע ל"חלשים באמת", אותם מוכי גורל שלא מסוגלים לדאוג לעצמם. להם היא תעניק מחסדיה כמו היתה אמא תרזה. כל השאר? שייחנקו לבד. לבנת לא מכירה את המונחים "אפליה מתקנת" או "הבחנה בין שונים". לדידה, כולם אותו דבר, ומי שנשאר מאחור עשה את זה מרצונו החופשי. אין לו כסף לשיעורים פרטיים? בעיה שלו. הוא קצת איטי משאר חבריו לכיתה? בעיה שלו. היא מתקשה בחשבון? בעיה שלה, לא הבעיה של לימור. איכשהוא, נדמה שאין לה תקנה. איכשהוא, גורל מיליון תלמידים ועתידה האינטלקטואלי של מדינת ישראל מופקד בידי האישה הזאת.
ישראל נמצאת במקום השני בעולם במדד אי השוויון באוכלוסייה. הפערים הפכו לבלתי מתקבלים על הדעת ובלתי נסבלים, ולבנת פשוט לא מבינה, או סתם מתעלמת, מהתפקיד המרכזי שממלאת המדינה ביצירת אי השוויון. היא לא מבינה את התפקיד המרכזי של מערכת החינוך בצמצום הפער, בעיקר על ידי הענקת הזדמנות שווה לכולם. שווה מהותית, לא שווה על הנייר. איכשהוא, נראה שגם שיעור פרטי בתשלום לא יגרום לה להבין. מקרה אבוד.
הילדים לא נכנסים למערכת באופן שווה. כל אחד מהם נושא מטען תרבותי, חברתי, סביבתי וכלכלי שונה, שלו ושל משפחתו. בגדול, מערכת החינוך כבר הכירה בזה, ולראייה מימוש דו"ח שושני ושיטת התקצוב המדורגת - גם על פי מאפיינים סוציו אקונומיים. אבל בכך אין די, אם הניצבת בראש הפירמידה עוינת לכל תהליך של קידום אוכלוסיות מוחלשות.
חובתה של המדינה היא לספק חינוך לכל וזכותם של התלמידים לקבל חינוך ראוי, זו השאיפה וזו צריכה להיות גם המציאות. כיום כל זה לא קורה, אלא חמור מכך, הכל מתרחש הפוך. האפליה התקציבית נגד בתי הספר במגזר הבדואי והערבי נמשכת (רק לפני שלושה שבועות הודתה המדינה בפני בית המשפט העליון, כי מספר קציני הביקור הסדיר ביישובי הבדוואים בנגד נמוך משמעותית מהתקן, משמעותית גם לעומת החוסר שלהם במגזר היהודי), מספר התלמידים בכל כיתה ממשיך לגדול (בניגוד לכל מחקר בתחום החינוך), שעות הלימוד מקוצצות והתמריצים שניתנו למורים לעבור לפריפריה עפו ברוח, יחד עם שאר ההצהרות לגבי טיפוח הנגב והגליל.
שרת החינוך כנראה לא מבינה, שתפקידה הוא לתת יותר למי שמתקשה, למי שנשאר קצת מאחור, למי שלא יכול לקבל את העזרה בבית. עליה להקטין, ולא להגדיל, את מספר התלמידים בכיתה. עליה להרחיב את שעות הלימוד ושעות העזר, ולא לצמצמם. צעד ראשון הוא להתייחס לכל התלמידים, בכל הארץ, באופן שווה. צעד שני יהיה לתת מעבר, לאלו שזקוקים לכך, לאלו שנדרשת אליהם תשומת לב מיוחדת, השקעה נוספת. אסור להפריד בין שני המהלכים האלו, ויש להתייחס אליהם כמקשה אחת. זהו השוויון שאליו צריך לשאוף. איכשהוא, נדמה שאין עם מי לדבר.