"ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."
גם אני נדהמתי, לא היה לי מושג שאיתן הבר עוד שניה יספר לעולם כולו שרבין נרצח, שרבין איננו, מי בכלל יכל אז ביום ההוא להבין משפט כמו "ראש ממשלת ישראל נרצח בידי מתנקש הלילה בתל אביב" זה הרי לא נתפס, לפחות אז זה לא היה נתפס.
במשך השעה שקדמה להודעה המצמררת הזאת של הבר, אני הייתי עסוק בפטרול רכוב על ג'יפ במסגרת עבודתי כמאבטח באיזה מתקן ביטחוני. הרדיו אצלי בג'יפ היה פתוח על גל"צ והקשבתי כל הזמן לדיווחים מהכיכר ומאיכילוב, הבנתי שירו ברבין ואפילו שהוא פצוע, אבל נרצח? על מה אתם מדברים אתי?
בשניות שאחרי ההודעה של הבר כל משמרת הלילה קפאה על המקום. אם מחבלים היו רוצים לעשות חדירה למתקן זה היה הזמן הטוב ביותר מבחינתם. הג'יפים לא נסעו, מגדלי השמירה היו שוממים והפטרול הרגלי נשאר בחמ"ל כדי לשמוע חדשות.
את הדממה הפר הקב"ט שבהודעה קצרה ביקש שנחזור לשגרת ביטחון. לאט-לאט חזרנו להערכות דרוכה, זה היה התור שלי לטפס על אחד ממגדלי השמירה ולהאיר את האזור באלומות אור חזקות. פתאום כל העניין הזה של בטחון ומגדלים נראה לי עלוב ומיותר, אין חשיבות למה שאנחנו עושים. הכל סתם.
ניתן היה להבין את גודל ההלם והתדהמה על ידי חוסר התגובות של חבריי למשמרת. קשה להגיד עלינו שהיינו אנשים עם אג'נדה פוליטית, אבל בהחלט הרגשנו שיש לנו דעה מוצקה והבנה של המצב. בשבועות שלפני הרצח העברתי משמרת שבוצעה במהלך ההצבעה בכנסת על הסכמי אוסלו, אחד החברים שלי לעבודה היה הבן של חבר כנסת מאוד מרכזי בהצבעות ההן, כל המשמרת עברה בצקצוקים במכשירי הקשר ובהערות כלפיו וכלפי אבא שלו, רוב ההערות היו בגנות אוסלו, יכול להיות שאפילו מישהו אמר אז במשמרת ההיא משהו על רבין, אבל בלילה של הרצח כולם נדמו, פתאום לא היינו יותר יודעי כל.
זה היה הלילה הכי שקט שלנו בעבודה, כולנו היינו חיילים משוחררים, כולנו למודי קרבות מלבנון והשטחים, חלקנו אף פגש את רבין בכל מיני תחקירים שאחרי פעולות מוצלחות ופחות מוצלחות. ובכל זאת העברנו משמרת שלמה בלי אף בדיחה בקשר, בלי הערות להעביר לגלגל"צ כי יש שם שיר טוב, בפעם הראשונה שלי בעבודה ניצלנו את מכשירי הקשר רק לאינפורמציה יבשה, משמרת שלמה של תוגה.
השעות הקטנות של הלילה עברו להן צמוד לדיווחים, כל הלילה התעדכנתי מה אומר שבס ומה קורה עם לאה רבין ואיפה פרס, חוויתי את ההלם לכל אורכו, בהילוך איטי. היו לי שמונה שעות שלמות לעכל את הרצח ולנסות להבין מה הלאה. באמצע הלילה שבין שבת לראשון היו רגעים שחשבתי שאולי אין יותר הלאה, חשבתי שמשהו יהיה חייב להשתנות, טעיתי.
בערך בחמש בבוקר יצאנו לסריקה רגלית, זו הייתה הפעם הראשונה שלי לאורך כל הלילה הזה שלא שמעתי רדיו, לא היה הרבה מה לשמוע מכיוון שהחדשות עצמן התחילו והסתיימו עם ההודעה של הבר אבל כשיצאנו לפטרול הרגלי ביקשנו מהחמ"ל שיעדכנו אותנו בקשר אם קורה משהו, עדיין לא יכולנו להתנתק.
במשך ההליכה והסריקה שאלתי את עצמי אם השמש אכן תזרח היום, האם העולם לא יעצור פתאום מלכת, המחשבה שמשהו יסודי כל-כך השתנה בלילה הזה לא נתנה לי מנוח. המשכנו בסריקה הרגלית, השעה הייתה כבר חמש וחצי, האפלה של הלילה החלה אט אט להתחלף עם ניצני השחר. שחר של יום חדש הנץ, יום חדש מואר באפילה. הסתכלתי לעבר השמיים, הם היו כחולים כמו תמיד, ואז המציאות החלה לטפס במעלה עורפי: רבין מת ועולם כמנהגו נוהג, גם ישראל כמנהגה תנהג.