השפם של המדינה

הטענה שהימין דפוק ומקופח היתה טובה עד לימים בהם התחוור כי הוא מחזיק בשלטון קרוב לעשרים שנה. אבל לא די בכך, הרוב האלקטורלי בארץ תבע לעצמו גם חזקה על ההגמוניה האחרונה שנותרה, לטענתו, לשמאל הישראלי - התקשורת. אבל מכיוון שבשאלוני המיון לקבלה לעבודה בעיתונות נדרש כל מועמד למלא גם את הסעיף "השקפה פוליטית", רצו עורכי הזדון של השמאל למנוע בגופם חדירה של כל אוחז במיקרופון, מושך במקלדת או חובש כיפה להיכלי הממלכה השביעית. אלא שמכיוון שאנו חיים בעידן המבחיל של הפוליטיקלי קורקט, החליטו החבר'ה להריץ איזו דחקה על חשבון הימין ולגייס לשורותיהם, על תקן האורי אורבך התורן, איזה אורי אורבך תורן, לשמש עלה תאנה. הוכחה כי גם הם - יפי נפש והכל - קשובים לציבור באלון מורה.

מכאן לשם התגלגלו העניינים לכדי תופעה של ממש, מין בון-טון אליטיסטי מצועצע בו כל כלי תקשורת המכבד את עצמו מחזיק את האורי אורבך הפרטי שלו. רצ"ב מספר סימני היכר לזיהוי האורי אורבכים הממלאים את שעותינו: חובש הכיפה רהוט הניסוח, נגוע בסרקזם עצמי, באמונה עזה בביאת המשיח, מחובר בקשר גורדי לליבת הזהות היהודי הנשכחת בכל אחד מאתנו, מצליף ללא רחם בכל דבר שאינו נגוע בלוקאל פטריוטיזם (גם כשזה מסואב, ציני, מניפולטיבי, אינטרסנטי, מלהג, מקושקש, תפל ורדוד) או בתפישה כי הומניזם/פלורליזם, בלה בלה בלה, הם לא יותר מאשר, נו... בלה בלה בלה.

עד למסדרונות וואלה! הגיע חשבון הנפש – שלא לומר מחילה על עוונות – והוא מרים את ראשו הגא והשנון בפינת חמד פרטית אשר טעמה אחד: לעורר בנו קבס על היותנו עצמנו, שאט נפש על היעשותנו בצלם בו בראה אותנו התרבות, ההיסטוריה והמציאות המחוספסת שאינה מבדילה בין מסורת לנסורת. אבל כל אלה העתקים דהויים של המקור האיתן: האורבך המקורי הוא דעתן ללא חת, גמיש כבזנ"ט, משופם לעילא, צדקני ופטפטני כאחרון יושבי בתי הקפה ביהודה הלוי, אלא שענוד טוטפות, פנקס חוגר והתייפיפות נפש מהסוג המצמרר ביותר: זו הפוסלת את זכותו של האחר להתיפייף נפש בשם התיפייפות נפש טובה וצודקת משלו – זו של אורבך עצמו. האורבכיזם אינו מייצג את העם, גם לא את הימין. כך גם שאר לווייניו ההזויים. אורבך אורי מייצג את עצמו ואת בלוריתו בלבד, ואם לא כך, האם היה מסכים כי הוא קולע להגדרה "מריונטה של יפי נפש"? אורבך? מריונטה? מה היה לחכם פוזמקאי לומר בעניין? מעניין מאוד.