קדאפי, כמשל: במשך עשרות שנים התנהג כמוקיון. כל העולם צחק עליו כל הזמן (עם הפסקות קצרות, כשהפיל מטוס צרפתי ומטוס של פן-אם בלוקרבי). לוב שלו הייתה "מדינה סוטה", ממש מצורעת בינלאומית, ייצרה נשק להשמדה המונית. האמריקאים שנאו אותה, ומפעם לפעם גם הפציצו. באחת ההפצצות הרגו את בתו של קדאפי עצמו.
על קדאפי יכולנו לסמוך. הוא סיפק לנו עילה לייצר כל מיני סוגים של נשק השמדה. כולם הבינו שמול אנשים כאלה, ישראל זקוקה ל"פצצת יום-הדין", שאין מה לדבר על שלום.
ואז, פי-תאום! - לפתע פתאום, קדאפי הופך לחביב העולם. רק תראו אותו, בגלימה הבדואית שלו: אדם רציני, יעני, מדינאי מפוכח ושקול. מיישב סכסוכים. משלם הון לקורבנות המטוס שהפיל. הוא מזמין את האמריקאים לפקח בעצמם על השמדת הנשק להשמדה. מתחנף לנשיא בוש, עושה מחוות כלפי ישראל. מחר - אלוהים ישמור - יזמין את בוש לתווך בינו לבין עמיתו היקר שרון. אם בוש יתחיל לפנק את קדאפי, הוא יפנק את שרון פחות. הוא עלול, ירחם השם, לדרוש שגם אנחנו נפרק את הנשק להשמדה המונית.
ואיראן: טוב, הם לא ממש ערבים, רק מוסלמים, אבל כל המוסלמים אותו הדבר. שונאי ישראל. זוממים להשמידנו. על איראן אפשר היה לסמוך. תמיד יש שם מישהו שצועק "מוות לאמריקה! מוות לישראל!" מייצרים פצצה אטומית. נשבעים לקבור את השטן הגדול יחד עם השטן הקטן (אנחנו). נכון שמכרנו להם קצת נשק, ככה בשקט, בהסכמת האמריקאים (זוכרים את "איראן-גייט?"), אבל זה לא נחשב. הנשיא בוש אפילו הכניס אותם לרשימת "ציר הרשע". יכולנו לקוות שאחרי כיבוש עיראק, האמריקאים יטפלו בהם. בין אפגניסטאן ועיראק, איראן דומה לאגוז בין זרועות מפצח-אגוזים ענקי.
ואז, פי-תאום! - פתאום, איראן נוטפת דבש. מודה לאמריקאים על העזרה שהושיטו לקורבנות הרעש הגדול. מזמינה מפקחים בינלאומיים שיבדקו את המתקנים הגרעיניים שלהם. האמריקאים - לא להאמין! - מאמינים להם. משמיעים זמירות של פיוס. ויש כבר שדורשים מאתנו שננהג כמו לוב ואיראן, ונפתח את המתקנים שלנו לפיקוח בינלאומי!
אבל כל אלה, הם כאין וכאפס לעומת סוריה. אם היה עם ערבי אחד שיכולנו לסמוך עליו עד הסוף, היה זה העם הסורי: שונאי-ישראל מבטן ומלידה. קשוחים. בלתי-מתפשרים. צוברים נשק כימי וביולוגי. נכון, שומרים על השקט בקו שביתת-הנשק עם ישראל, אבל מפעילים נגדנו את חיזבאללה. ומארחים בדמשק את מפקדות-הטרור. ממשלת בוש הגדירה אותם כטרוריסטים. שמה אותם על הכוונת. הידידים שלנו בפנטגון, וולפוביץ ושאר הניאו-ציונים, הבטיחו לנו שסוריה תהיה המועמדת הבאה לפלישה, מיד אחרי עיראק. גם התורכים, ידידינו הטובים, יכלו להשתתף בחגיגה. הרי יש להם סכסוך עם סוריה זה שבעים שנה, מאז שהצרפתים (ששלטו אז בסוריה) העבירו לתורכיה את חבל-איסקנדרון הסורי. והסכסוך הזה התעמק עוד יותר כאשר סוריה תמכה במרד הכורדים בתורכיה, וגם דרשו חלק גדול יותר ממימי הפרת, הנובע בתורכיה.
ועכשיו פי-תאום! - פתאום, הבחור הזה, בשאר, משנה כיוון בין-לילה. לפתע הופך אל-אסד ("האריה") לאל-תעלב ("השועל"). רוצה שלום. רוצה לעזור לאמריקאים. מזמין את ישראל לחידוש המשא-ומתן. מבקר בתורכיה וכורת אתה ברית למלחמה בעצמאות הכורדים בעיראק. זה מסוכן. זה נורא מסוכן. האמריקאים עלולים ללחוץ עלינו לעשות שלום ולהחזיר את הגולן. נכון, בינתיים הם מגיבים בקרירות, אבל זה עלול להשתנות. ככל שיתקרבו הבחירות באמריקה, וככל שיריבי בוש יתארו את מלחמת-עיראק ככישלון אחד גדול, כך יהיה בוש מעוניין להוכיח שהמלחמה הצליחה מעל לכל המשוער. ולראייה: קם "מזרח תיכון חדש" (אבוי, בלי שמעון פרס). איראן, סוריה ולוב חדלו ממעשיהם הרעים והצטרפו למחנה האמריקאי. כל הנשק להשמדה המונית פורק, חוץ מאשר בישראל.
אין זה פלא, שממשלת-שרון נתונה במבוכה קשה. היא עושה כל לאל ידה כדי לסכל את המזימה. מפרסמת ברבים את הגישושים של קדאפי, כדי להכריח אותו להתכחש להם. דוחה את מזימות-השלום של אסד. "לא לרוץ ולא לקפוץ!" מצווה שרון. הרי אסד לא מתכוון ברצינות. הוא רוצה רק להתחנף לאמריקאים. הוא רוצה להשתמש בנו כדי להגיע לבוש. ישראל היא בשבילו "מדרגה לבית הלבן", כדברי שרון.
"תבוסתנים" כמונו, יכולים לומר: בוא נקפוץ על ההזדמנות. אסד חלש? אסד פוחד? אסד רוצה לפייס את האמריקאים? אדרבה: זוהי ההזדמנות לעשות איתו שלום! מה יש לנו להפסיד? אם אסד רציני, נשים קץ לסכסוך עם אויב מסוכן. אם אסד אינו רציני, זה יחשוף את פרצופו האמיתי. אותם תבוסתנים הציעו ב-1972 לקבל את הצעת-השלום של אנוור אל-סאדאת, שהועברה לנו על-ידי שליח האו"ם, גונאר יארינג. אבל לישראל הייתה מנהיגה קשוחה, גולדה מאיר, והיא דחתה את כל ההצעות "על הסף". נכון, הדחייה גרמה למלחמת יום-כיפור והרגה 2,000 צעירים ישראליים, שלא לדבר על רבבות המצרים והסורים.
שרון לא ייענה לסורים, מפני שמשא ומתן עם הסורים, עשוי להביא לשלום, שפירושו: החזרת כל הגולן ופירוק כל ההתנחלויות. זה יהיה נורא בשביל שרון. זה יהווה גם תקדים כלפי הפלסטינים. "חלילה לי מה'!", היה שרון אומר לעצמו, אילו האמין בה'.
בשאר אסד, השועל בעור אריה, רוצה לחדש את המשא-ומתן במקום שנפסק בימי אהוד ברק. אז הצליח ברק להינצל מסכנת השלום, ממש ברגע האחרון. אסד (האב) דרש, כזכור, לחזור לחוף הכנרת, במקום להיעצר עשרה מטר לפניו. ברק לא יכול היה לסבול את המחשבה שאסד יטבול את רגליו הארוכות באגם. עכשיו רומז אסד (הבן) שהוא מוכן לוותר על התענוג. הוא יטבול את רגליו הארוכות במקום אחר. אולי במימי הפרת. אך, שרון לא יחזור על שגיאת ברק, שיצא מהעניין בשן ועין. הוא בכלל לא יתחיל במשא-ומתן. ובאמת, אם אסד חלש, למה לשאת ולתת איתו?
מלכוד 23: אם הערבים חזקים, אי-אפשר לעשות איתם שלום. צריך להביס אותם. ואם הערבים חלשים, אין צורך לעשות איתם שלום. למה לוותר?
מלכוד 24: אם הערבים אומרים שהם רוצים במלחמה, צריכים להאמין להם. ערבים לא משקרים. אבל אם הערבים אומרים שהם רוצים שלום, ברור שהם משקרים. ואיך אפשר לעשות ש