פרשת שמיני מניחה את יסודות האכילה הכשרה: ישנן חיות המותרות לאכילה, אחרות לא. יש שינסו להאכיל אתכם לוקשים ולומר כי מבחינה טבעית-ריאלית, החיות הכשרות סובלות פחות כאשר אוכלים אותן. אני אינני שותף לאסכולה זו. טוב לי יותר עם המסלול הדואלי שרואה בעין מטאפורית מיתית את הנושא כשמימי ולחלוטין לא פתור. מדובר בנושא עמוק מאוד, עמוק מני ים, אך ברי לי כי לא באופן שרירותי נבחרו החיות שמעלות גרה ומפריסות פרסה להיאכל. במישור הפרקטי אני מבין כי גם מבלי להיכנס לחלוקה הפנימית של החיות המותרות לאכילה ואלה שלא, יש להביט בחיוב על עצם החלוקה. קשה להאמין שהאדם ימשיך לאכול את חיית השדה גם בעוד עשרים שנה, ודאי לא בכזו נונשלנטיות, ומי שהניחה את הפלטפורמה לפרוגרסיביות הזו, זו התורה אשר ידעה כי יאכלו כאן חיות, וביקשה למתן את הזוועה על ידי מערכת איסורים והיתרים פנימית שתעורר למחשבה (כלשהי) את האדם הטורף.
תסמונת דאום
תגובות רבות הגיעו למדור בעקבות דברים שנכתבו כאן בשבוע שעבר, על הקשר הפנימי בין מועדי ישראל ובין תהליכים נפשיים שעוברים על האדם. הנה עוד שתי הארות בתפר התיאולוגי-פסיכולוגי, שתיהן נוגעות בשאלות שנידונו במדור זה בעבר: 1. דקארט נהיה דקארט בין היתר בעטיה של תפיסתו החדשנית לפיה בעלי חיים יכולים להיחקר כמו מכונות אחרות. חידושו היה בהטבעת הרפלקס כפעולה נכבדה שמנחה את התנהלותם, הנחה שמצדדת באופן עקיף בראיית העולם כמקום היררכי, מקום בו בעל חיים שפעולותיו אינן מותנות במערכת מטאפיזית ישרת את האינטרסים של בני האדם.
2. שתי דוקטורינות מנוגדות, אחת ידועה בשם פסיכולוגיית הכשרים והשנייה כפסיכלוגיית האסוציאציות, ממשיכות ללוות את הפסיכולוגיה עד היום. במשפט אחד נאמר כי אחת שמה דגש על התורשתיות כקובעת התנהגות, והשנייה על הסביבה. נדמה לי כי בעצם ההכרזה על העם היהודי כעם בחירה - הכרזה שנתפסת בטעות כסוג של גזענות - קיימים שני הגורמים: ההיבט התורשתי מחזק את העמדה החד משמעית שרואה בכל יהודי שותף לקבוצת אנשים סגוליים, וההיבט הסביבתי פועל באופן הדרגתי וגורם לכך שעם הגדל בתחושת שליחות סגולית נהיה בסופו של דבר עם סגולי וייחודי יותר. אם להיות ברור יותר, מגלומנים, בסופו של דבר, נהיים מנהיגים.
הארה וחידה לסיום: יום הזיכרון זה לא רק לחפש חרדים שלא עומדים בצפירה. תתבגרו כבר, אחים שלי.
וחידה בשווי שידורי עדן: מה יותר גרוע מלמצוא תולעת בתפוח? השואה.