עם הופעתו של הרצל הצטרף לתנועתו ומונה ב-1897 בקונגרס הציוני הראשון לאחד מארבעת חברי הוועד הפועל הציוני הגדול מטעם הציונים מרוסיה. כמוכן מונה כראש "מרכז הדואר", אשר היה אמור לפקח על פעולות התנועה הציונית ברוסיה. בזכות עמדת כוח זאת הוא השתלט למעשה על הנהגת התנועה הציונית ברוסיה למשך ארבע שנים. היה אחת הדמויות המרכזיות שעזרו להרחבתה של התנועה הציונית ברוסיה ולהפיכתה לעמוד התווך של ההסתדרות הציונית. מזגו הסוער ונטייתו להתלט על כלל התנועה הקימו לו מתנגדים ובכללם הרצל. ב-1901 הודח ממשרתו. מאז שימש כחבר הוועד הפועל הציוני הגדול ואחר כך הקטן (1905-1907). שימש לאחר פוגרום קישיניב שפרץ באפריל 1903 כנציג היהודים ברוסיה בפני השלטונות שם. בגלל החומר שפירסם על מאורעות קישיניב אשר בחלקו פורסם גם מחוץ לרוסיה, נאלץ לעזוב את קישיניב. עבר לחרקוב ושימש בה כ"רב מטעם". ב-1907 עלה לארץ-ישראל עם עולי העלייה השנייה ואולם הוא לא הסתגל לקשיי החיים שם וחזר ב-1910 לקישינייב, שם עסק שוב בפעילות ציונית כללית. אחרי המהפכה נבחר לאסיפה המכוננת הכל רוסית. עם צרופה של בסרביה לרומניה ב-1918 פעל למען הפליטים היהודיים שברחו מברית המועצות. שימש כציר בוועד הפועל הציוני בלונדון בשנת 1919. ב-1925 עלה שוב לארץ-ישראל ואולם הוא לא נקלט וחזר לרסיה שם הוא שימש כרופא מטעם הג'וינט במושבות היהודים בקרים.