היום, כאשר העומס על הכבישים הולך וגובר מיום ליום והכבישים הנסללים בכל מקום בארץ אינם מצליחים להדביק את קצב הגידול במספר המכוניות, אין ספק שלהיות נהג זו משימה לא קלה. לא פעם ראינו נהגים שמאבדים את סבלנותם על הכביש, פותחים חלון, ולעתים אף דלת, מחרפים ומגדפים נהג אחר שלדעתם ביצע פשע נוראי שאין עליו מחילה (עקף אותם, או חלילה צפר ללא רשות). אז נכון, זה עדיין לא לוס אנג'לס ולא יורים פה (עדיין) בפקקים, אבל לכל אלו שסבורים שלהיות נהג או נהגת זו משימה לא קלה ולפעמים אף מסוכנת מוקדש הסיפור הקצר הבא:
באחד מן הימים, יצאתי לאימון על אופני. רכבתי לכיוון צומת יגור. בדרך כלל אני נוהג לרכוב על השוליים, אם יש כאלו ואם הם במצב סביר, או על הפס הצהוב בשולי הכביש. כשהגעתי לצומת יגור ביצעתי סיבוב פרסה ובשמחתי כי רבה על הרוח הגבית, שילבתי להילוך מהיר, הגברתי את הקצב ושמתי פעמי בחזרה הביתה.
לפני שאני ממשיך, ברצוני לספר לכם על תופעת העיוורון החלקי של הנהג הישראלי. אמנם עדיין לא נערך מחקר מדעי בנושא, אך העובדות מהשטח מדברות בעד עצמן. הנהג הישראלי אינו קולט ברשתית העין, כנראה, עצמים קטנים יותר מגודל של מכונית. אולם ממרחק של כעשרה מטרים התופעה מתחלפת בתופעה אחרת לגמרי: קריזה. סימני ההיכר האופייניים של תופעת הקריזה הם התנפחות של ורידי הרקות, אדמומית בפנים ואי שליטה על הלשון, המתבטאת בשורת קללות שטרם הצלחתי לפענח. ישנם גם סימנים חמורים יותר כגון תחושת מחנק המאלצת את הנהג לירוק דרך החלון ועוויתות בכף היד, או יותר נכון, באחת מאצבעות כף היד וכן לחיצה ממושכת על הצופר.
אודה על האמת, לפעמים גם אני, במיוחד כאשר צפירות הנהגים אינן מוצדקות, לא טמנתי את ידי בצלחת והחזרתי להם באותה מחווה מזרחית, עד לאותו יום...
נשוב לסיפור.
כפי שאמרתי, הייתי בדרכי מצומת יגור הביתה. בצומת העמקים (ג'למי), שמעתי צפירות היסטריות מאחורי. הייתי בטוח שמאחורי גבי משאית גדולה או לפחות מוביל טנקים רחב, שהנהג מנסה להזהיר אותי ושעלי לפנות את הכביש לאלתר. בלית ברירה, ירדתי לשוליים המלאים חצץ בעודי מתפלל שאם אזכה בפנצ'ר זה יהיה רק בגלגל אחד. והנה, כמו בקומדיות שבהם הגיבור רואה את הרכבת דוהרת מולו באפילת המנהרה וכשהוא מצליח למלט את עצמו מתברר שזה היה קרון מונע ידנית עם פנס גדול, גם כאן. על פני חלפה במהירות שלא תיאמן (להערכתי, כמעט 60 קמ"ש) מיני מיינור קטנה וחבוטה, שתפסה בערך שליש מרוחב הכביש.
זה המקום להסביר שנהגי המכוניות דומים לכלבים בנקודה זו: בדיוק כפי שכלב קטן עושה רעש גדול וכלב גדול עושה רעש קטן, כך גם נהג עם מכונית גדולה לא צופר ולא עושה רעש, בעוד נהגי המכוניות הקטנות דואגים להשמיע את קולם בכל הזדמנות.
ובחזרה למיני מיינור. לא ידעתי באותו שלב אם לצחוק או לכעוס. בלמתי ועליתי בזהירות בחזרה לכביש, בוחן את צמיגי האופניים ומקווה לטוב. ראיתי את המיני מיינור מתרחקת. הרמתי אצבע משולשת בהיסח דעת והתכוונתי להמשיך לרכוב. המיני מיינור עצרה באחת. בשלב זה עדיין לא קלטתי מה קורה. מתוך המכונית יצא אדם שנראה כמעט כמו הכפיל של ארנולד שוורצנגר, לבוש בגופייה, שרירים מפה ועד להודעה החדשה וחמוש בשרשרת זהב ענקית על צווארו, שנראה כהמשך טבעי לראשו. ואז קלטתי: האיש בקריזה, יכול להיות מסוכן, מה עושים? לפנות לאחור ולרכוב מול התנועה נראה לי קצת מסוכן בכביש כזה סואן והדרך דרומה היתה חסומה על ידי עוג מלך הבשן הזה. החלטתי להישאר במקום ולנסות לסגור איתו את העניינים בדרכים של שלום, היות שהנחתי שבדרכים של מלחמה אין לי, מן הסתם, סיכוי רב.
הענק הגיע אלי ושאג ממרחק של שני מילימטרים מפרצופי "למי עשית ז'?" הוא לא חיכה לתגובה והתחיל להמטיר עלי קללות בשפות שונות ומשונות (שגם אם הייתי מבין אותן, מתוך נימוס לא הייתי מעז להעלות אותן על הכתב) ובקצב כזה שלא היה מבייש את אוהדי בית"ר כאשר הם מפסידים בבית. בוא נאמר שהוא ניסה לנחש את מקצועה של אמי, ללא הצלחה כמובן, וגם על שאר בני משפחתי היו לו כמה הערות.
כל מה שאני מצליח לזכור ממה שאמרתי לו זה "תירגע, תירגע." כנראה שדיברתי אליו, אבל התכוונתי גם אלי. לאחר שהוא סיים הוא הסתובב, חזר למכונית הצעצוע שלו ודחס עצמו אליה, משאיר אותי שוב נפעם מגמישותו הרבה.
הפעם האחרונה שראיתי מישהו גדול כל כך מצליח להיכנס למשהו קטן כל כך היה בסרט "אלדין". הודיתי לאל הטוב שהציל אותי מעמלק והמשכתי הביתה.
תאמינו לי, מאז אני הרבה יותר סובלני. מי שרוצה לצפצף, שיצפצף.