הרבה אחרי חצות חזרתי מאותלו בקיסריה.
בסך הכל היה חיזיון משעשע ואסתטי. במה מלאה הפתעות ממש כמו שהבטיחו (זיקוקים ואש, בריכת מים, יונים, סוסים וחמורים ואפילו כלב שלא כל כך ברור מה עשה שם), תפאורה מרהיבה של ליסיאנסקי (כן, ההוא מגשר...) שבנה מבצר על הבמה שנראה כאילו צמח היישר מתוך חורבות קיסריה ובימוי (עומרי ניצן) שניצל את פרספקטיבת העומק של מאחורי הבמה. תלבושות מרהיבות של אנה כרושצ'בסה (שוב גשר?) ותאורה מרהיבה כתמיד (אם כי לא תמיד מדוייקת) של במבי. כן והיתה גם המוסיקה של ורדי. לא תמיד ביחד עם הזמרים ולפעמים מעליהם. החוליה החלשה היו המחולות (יונתן כרמון) שהזכירו חגיגות ביכורים במתנ"ס או, להבדיל, זכרונות נפטלין מחגיגות המחולות בקיבוץ דליה בשנות החמישים.
המון אנשים על הבמה, בשואו ענק וססגוני שפה ושם נראה היה כאילו כמה חזרות נוספות לא היו מזיקות להסדרת כיווני התנועה וזרימתה השוטפת.
דסדמונה היתה נהדרת, אותלו סבל ויאגו לא היה מספיק רע ומפחיד, מה ששחק קצת את העוצמה של הדרמה.
בסך הכל היה קרקס מוסיקלי יפה והתיאטרון ניצח את המוסיקה בגדול. אני יודעת שהמוסיקאים לא כל-כך אוהבים את זה. לאנשי התיאטרון שבין הצופים צפויה הנאה נינוחה, ומומלץ מאוד להביא בקבוק יין לבן מקורר היטב מהבית (מותר גם שמפניה), כמו שמוכרים בארנה בוורונה ובקיסריה לא.