^^ד מעט ישאלו למה בכלל לתמוך^^
^^יאטרון ^^
מאת ציפי שוחט
נוכחות על מסך הטלוויזיה מעלה את מעמדם של שחקני תיאטרון
בולטים בתיאטרונים הציבוריים. משה איבגי, ששון גבאי, יונה
אליאן, מוני מושונוב, שלמה בר אבא, רמי הויברגר, אבי קושניר,
נתן דטנר, גלית גיאת, שמואל וילוז'ני, דב נבון, תיקי דיין,
אורנה בנאי, ענת וקסמן, זאב רווח, יעקב כהן הם מהשחקנים
המחוזרים ביותר, המבוקשים לתפקידי מפתח על הבמות הרפרטואריות.
נדמה כי התיאטרון איבד את האמון שלו בעצמו כמטפח כוכבים; הוא
נזקק לזוהר של הטלוויזיה כדי למשוך את הקהל אל אולמותיו. השכר
שגובים השחקנים האלה הוא בהתאם.
שחקנים עם פוטנציאל מסחרי לא מרוויחים את המשכורות הצנועות
הקבועות בחוזה הקיבוצי בתיאטרון )שנע בין 000,4 שקל ברוטו
לחודש לשחקן מתחיל עד 000,71 אלף שקל ברוטו לחודש לשחקן בדרגה
הבכירה ביותר(. סולם השכר של השחקנים העצמאיים מושפע ממעמדם,
מידת פרסומם, והמשא ומתן שהם או הסוכנים שלהם מנהלים עם
התיאטרון. אפילו תיאטרון גשר, שסימן הזהות שלו הוא להקת
השחקנים הקבועה, נכנע לשיטה. למחזמר "השטן ממוסקווה" שיוצג
בקרוב, פרויקט מיוחד של התיאטרון שמתכוון להעלותו רק 57 פעם,
הוא החתים שני כוכבים חיצוניים: ששי קשת וחיים טופול.
שכרם של שחקנים מתחילים נמוך יחסית - בין 004 ל-005 שקל לערב.
שחקנים במעמד בינוני משתכרים 008-004,1 שקל בערב. שחקנים במעמד
בינוני-גבוה משתכרים 006,1-008,1 שקל לערב, ושחקנים במעמד גבוה
וכוכבים משתכרים 008,1-005,4 שקל לערב וגם זוכים להבטחת
התיאטרונים כי ההצגה בהשתתפותם תרוץ לפחות 01 פעמים בחודש.
המשכורות האלה הן נטל על התיאטרון הציבורי הרפרטוארי, שפועל
לצורך כך כמו תיאטרון פרטי-מסחרי. למרות זאת, מרבית התיאטרונים
נכנעים לדרישות השחקנים-הכוכבים. אחרי הכל, כל מנהל תיאטרון
יודע כי אם יוותר עליהם הוא מסתכן בכך שהם יופיעו על במת
התיאטרון המתחרה.
אלה תנאי שכר שגם שחקני אנגליה, למשל, אינם זוכים להם.
באנגליה, מולדת התיאטרון יש הפרדה בין השכר הנהוג בתיאטרון
הציבורי הרפרטוארי לבין זה הנהוג בתיאטרון הפרטי-המסחרי. גובה
השכר בתיאטרון הפרטי נקבע במשא ומתן המתנהל בין השחקן למפיק.
בתיאטרון הציבורי-הרפרטוארי התשלום הוא בהתאם לטבלת השכר
שנקבעה על ידי איגוד השחקנים הבריטי, אקוויטי. התעריפים לכל
השחקנים, ובהם גם כוכבים, הם קבועים וברורים, ונמוכים בהרבה
מרמות השכר בשוק הפרטי. אם אלברט פיני יופיע, למשל, בנשיונל
תיאטר וניקול קידמן בהמסטד תיאטר קלאב, הם ישתכרו בהתאם לתעריף
הקבוע, ללא קשר למידת פרסומם או לפופולריות שלהם. האטרקטיוויות
של התיאטרון הציבורי-הרפרטוארי מבחינת השחקנים האלה לא טמונה
בשכר, אלא בתפקיד שהתיאטרון מציע להם. המצב בישראל בדיוק הפוך:
באנגליה ההופעה בתיאטרון מוסיפה יוקרה לכוכב הבידור, ואילו
בישראל ההופעה בטלוויזה מוסיפה יוקרה לשחקן התיאטרון.
בישראל, בהעדר תיאטרון מסחרי, הכל מתערבב. התיאטרון הציבורי
ממלא את מקומו של המסחרי, ברפרטואר שהוא בוחר, בדרכי השיווק של
ההצגות, ובהעדפה של שחקני קופה שהתפרסמו על המסך הקטן. אבל בכך
הוא גם מחסל את אפשרות קיומו של תיאטרון מסחרי. תיאטרון כזה לא
יוכל להתחרות בתיאטרונים שמציגים הצגות מסחריות, אבל גם נהנים
מתמיכה ציבורית. וכך, לשחקנים הכוכבים אין שדה מסחרי אחר
להתפרנס בו. השדה המסחרי שלהם הוא התיאטרון הציבורי. מבחינת
התיאטרון המצב הזה יוצר סחרור: התיאטרון שהתחייב להריץ את
ההצגה לפחות 01 פעמים בחודש, חייב למצוא לה אולם, אף שברפרטואר
שלו עוד 8-9 הצגות שעליו להריץ. ואת האולם הוא צריך, כמובן,
למלא בקהל. אם ההצגה מצליחה, ומריצים אותה 02-52 פעמים בחודש,
הוצאות שכר השחקנים מגיעות לסכומי עתק. את הכסף ישיג התיאטרון
רק על ידי שיווק אגרסיווי של ההצגה. אם ההצגה אינה מצליחה,
הבעיה חמורה עוד יותר: על התיאטרון לשלם שכר לשחקנים-הכוכבים
בעבור 01 ההצגות שהתחייב להן, גם אם היא מוצגת לפני אולם ריק.
המערכת הזאת - התיאטרון - עסוקה איפוא כל הזמן בניסיונות לקיים
את עצמה.
"אין כל פיקוח על השכר מצד המדינה,
התמסחרות התיאטרונים: אין פיקוח על השכר
משרד האוצר או משרד התרבות", מתלוננת ליביה חכמון, מזכירת
איגוד השחקנים בהסתדרות, "על במת התיאטרון הציבורי מופיעים
שחקנים ששכרם - הנמוך יחסית - נקבע על פי טבלה המוכרת במגזר
הציבורי. על אותה במה נמצאים גם שחקנים שמרוויחים פי עשרה -
03-05 אלף שקל בחודש. "הפערים זועקים לשמים. למשל, זאב רווח,
מנחה 'בטברנה' בערוץ 1, שמופיע בהצגה 'המפקח' 01-51 פעמים
בחודש, מרוויח פי עשרה משחקן להקת הקאמרי יצחק חזקיה".
העירוב של שיקולים מסחריים בתיאטרון ציבורי יוצר לעתים מצבים
מוזרים. מאחר שהתיאטרונים ניזונים מכספי ציבור, גם השיקולים
המסחריים שלהם לעתים פגומים. "מנהלי התיאטרונים נוהגים כפי שאף
מפיק פרטי לא היה נוהג", אומרת חכמון, "בתיאטרון המסחרי היה
מחיר שונה להופעה באולם קטן ולהופעה באולם גדול, משום שהמפיקים
הפרטיים שילמו מכיסם. כאן, לעומת זאת, מדובר בכספי ציבור".
מה עושה איגוד השחקנים בעניין?
"הבעיה קשה, כי אנחנו נמצאים על קו תפר מאוד עדין במערכת יחסי
העבודה. המגמה הכללית היום היא פירוק ההסכמים הקולקטיוויים.
לתיאטרון בית לסין אין הסכם קיבוצי אתנו, תיאטרון אורנה פורת
לילדים ולנוער ביטל את ההסכם הקיבוצי, ולגשר לא היה אף פעם
הסכם קיבוצי. לכל שאר התיאטרונים יש הסכם קיבוצי, אך חוץ
מהחאן, שעובד על פי ההסכם גם עם שחקנים מובילים, חל בהסכם
כרסום של ממש, כי התיאטרונים מעסיקים פחות ופחות שחקנים
שעובדים על פיו. הם מקווים שיצליחו לשווק את עצמם טוב יותר
באמצעות שחקנים ידועים. הם פועלים לפי שיקולים מסחריים טהורים,
וכמו כל תהליך שהולך לקראת קטסטרופה, התיאטרון חייב לחזור בו
מהדר